ברוך רוזנבלט

זכרונות (15/08/2016 18:48)

 

 

 

ימי נעורי בגולה / ברוך רוזנבלט (רז)

בראשית דרכי הוכנסתי לחדר של אבא של דבורה "דויד דערמלמד". ובתקופת ילדותי עברתי ללמוד אצל הרבי זייויל ז"ל מסליבקה.

היינו לומדים גם בערבים, והמצאנו אני ומוטיל פינס, פטנט איך להתקין פנסים מבקבוקים עם פתיל נפט, כדי להאיר את הדרך בשובנו הביתה.

החיים בעיירותינו זרמו שלוים, שדות נרחבים שריח חציר נישא בהם. ריח שדות ושירת צפרים, ובכל אלה התמזגה השירה היהודית הערבה והנוגה, שירה חסידית מלאת געגועים לארץ ישראל.

המאבק לקיום היה קשה, אולם על היום האפור זרח אור הכיסופים והוא אשר המתיק את תמרורי החיים. ילדותנו הייתה מלוטפת בידי אימהות, החדר ובית המדרש, ניגוני חסידים, נרות שבת ויום טוב. הסימטאות הקטנות. עיירה חיה ותוססת.

לאחר תקופה מסוימת נפתח בטרוכנברוד בית ספר עברי "תרבות" היה זה בית ספר פרטי ולא ממשלתי, דבר שהיה כרוך בהוצאות רבות. הייתי יוצא מהבית ביום ראשון בבוקר, והייתי לן אצל הסבים ב"ורשאפעם" עד ליום ששי. ככה זה נמשך, עד שאבא החליט שכדאי שאתחיל ללמוד בישיבה. נסעתי, איפוא, איתו ללוצק, שם הייתה ישיבת נוורדיקר, ובה התחלתי ללמוד. במשך כל ימות השבוע אכלנו במטבח שהיה בישיבה, אבל בשבתות, היינו מוזמנים לאכול בבתים פרטיים. זכור לי, הפעם הראשונה אוכסנתי בבית, ובשבתי על יד השולחן, כל בני הבית לא גרעו עין ממני, בחנו אותי מכל צדדי. הדבר גרם לי סבל רב, ואמרתי לעצמי, יותר לא אבוא לבית פרטי לאכול. סו"ס סידר לי אבא, שבימי שבת אוכל לאכול אצל קרובת משפחה, לאחר זאת, גם ישנתי שם, והעניינים החלו להסתדר. כמובן, שלחגים, הייתי חוזר בשמחה הביתה.

בבית היה הרבה מה לעשות. בגיל 18 התחלתי לעזור במשק הבית ובערבים הייתי הולך לתנועת "המזרחי" והיינו מבלים את הזמן הפנוי בקריאה, ומקבלים ידע מיוחד על התהוות והתפתחות התנועה.

היה זה בליל חורף, ערב חג הפורים, הייתי אצל ראובן הלפרן. והגיעה אלינו שמועה שהגיעה משלחת מארץ ישראל, מטעם התאחדות האיכרים, שכונתה "עליית סידקוב". היה זה בשנת 1933 בשעה 12 בלילה, אבא לא היה בבית, ניגשתי למיטה של הדוד בנצי, הערתי אותו משנתו וסיפרתי לו שבתחנת רפלובקה, בסביבת קולק נמצאת המשלחת הרושמת עולים חקלאים בעלי משפחה להתיישב בארץ, לא היססתי אף לרגע, מיד רתמתי את הסוסים של בנצי, ויחד עם ראובן הלפרן יצאנו לדרך. כאשר הגענו לרפלובקה, כבר נתאספו שם הרבה אנשים, שגם להם הרצון לעלות ארצה. לאחר שאלות וחקירות, רשמו אותנו כמועמדים לעלייה. כאשר חזרנו לעיירה פשטה השמועה על עליית סידקוב, והתחילה נהירה לרפלובקה להירשם לעלייה. למגינת לבם, איחרו אנשי העיירה את המשלחת וחזרו מאוכזבים מהדרך.

עברה תקופה מסוימת, ובנצי וראובן קיבלו אישור להסדיר את כל העניינים הדרושים כדי לעלות ארצה ואני לא קיבלתי כל הודעה. האכזבה שלי הייתה גדולה. נסעתי ללוצק, ומשם הגעתי לוורשה, נסעתי מחוסר כסף באוטו משא שהוביל ארגזים, ביצים וכיו"ב. ישבתי על הארגזים, לאחר טלטולי דרך, הגעתי עייף ורצוץ לוורשה. פניתי למשרד הארץ ישראלי, ושאלתי, למה לא קיבלתי סרטיפיקט לעליה. השיבו לי, כי רק לשניים מבני העיירה אישרו לבנצי ולראובן. כמובן, שלא קל היה להיפטר ממני, נשארתי חודש ימים בוורשה ויום יום, ללא הפוגה הייתי בא למשרד, ועושה להם צרות, כפי שנוהגים היום העולים בסוכנות. לאחר חודש ימים בא קץ לתלאותיי, התחלתי להתכונן לעלייה.

כך נפרדתי מעיירתי. בכיתי, על חיים תוססים ונאצלים אשר היו בעיירותינו. ומתפלל אני כיום, כי בנינו יבינו את הערכים הרבים, אשר נתברכנו מהמעין המבורך. כאשר זכיתי לעלות לישראל, בנצי וראובן כבר היו בארץ. נשארתי ללון אצל בנצי. שיכוני היה בתוך מחסן אריזה בפרדס. לאחר לילה אחד, שמתי פעמי לתל אביב, התחלתי לעבוד אצל יעקב יהודה, האבא של זליג. עבדתי אצלו כשלושה חדשים בערך, עד שהגיעו מההסתדרות ודרשו ממני תעודת עליה, לא הצגתי להם, הואיל ובה היה רשום כי עלי לעבוד בחקלאות. ומסיבה זו הורדתי מהעבודה. חזרתי בחזרה לפתח תקווה לעבוד בפרדס. נסעתי עם בעל הפרדס, ונתגלתה לפני תמונה מוזרה, נוכחתי שבחקלאות עובדים ערבים בלבד. מצב רוחי נעכר. אבל בלית ברירה, נתנו לי טוריה ואמרו לי עבוד יחד עם הערבים. בעל הפרדס עמד בצד והסתכל, לאחר רבע שעה פנה אלי, ואמר, הגד - אתה יהודי? עניתי, ומה אתה רואה עלי? הוא השיב, הן היהודים אינם יודעים לעבוד וכאן אני רואה שעבודתך יותר טובה משל הערבים. וכפרס שילם לי 20 גרוש במקום 18 גרוש, כך המשכתי לעבוד אצלו עד אחרי נשואי.

והנה, יובל שנים במולדת. וגאה שיוצאי עירנו הוסיפו תמיד לשמור על הקשר ההדדי. עובדה זו מוכיחה שמידה זו, היא מורשת מיוחדת של טרוכנברוד. והתכונות של עיירתנו, הפכו להיות נכסים, לאלה שזוכרים את הבית הישן וקשורים בו.

הערכים הציבוריים שעיירתנו יצרה וטיפחה, היו ליוצאיה מקור לערגה וכיסופים, גם לאחר השואה הגדולה, כאשר אדמתה בגדה בנו והייתה לנו אדמה משכלת. עדיין גלום בנו, הטוב והחיוב של העיירה והיא מאחדת את פזוריה לחטיבה אחת.

 

 

 

 

עמותת בית טל

ע"ש קדושי טרוכנבורד ולוזישט בישראל

כצנלסון 68 ת.ד. 1350 גבעתיים 5327605 |  אימייל: beit.tal@gmail.com

הוקם ע"י MeyData - אתרים קהילתיים