טוביה דרורי

זכרונות (15/08/2016 18:43)

הכתם השחור )סיפור( / טוביה דרורי
מי שאיננו מאמין ב"תחית המתים", או בלשון מודרנית, בהתחדשות הטבע, צריך
להיזכר בימים הראשונים של האביב בטרוכנברוד. עוד בטרם נמס הקרח מעל
הביצות כבר התחילו להופיע עלים ירוקים בבקיעי הקרח והזדקרו כלפי מעלה
לתפוש את קרני שמש האביב שהתחילו לחמם את האויר ולגרש את רוחות החורף
הקרות.
עוד לא הספקת להחליט אם כבר להוריד את הבגדים החורפיים הכבדים המטולאים
מכל צד, וכבר למחרת בבוקר בזריחת השמש, הרגשת את ריחות פרחי שושנת המים
שבן לילה צצו בביצות, ואת עלי הכותרת הצהובות שהבריקו כצבע זהב, הפיצו ריח
משכר והתמזגו עם ריחות השדה האדמה שהתחילה לנשום, הדשא שהתחיל -
לצמוח, פתאום ידעת שעולם חדש לפניך האביב בא! ופתאום התחשק לך להוריד -
את הנעלים הכבדות ואולי גם את הבגדים ולרוץ לתוך המים לקטוף שושנה
ולהתבשם מריחה ולהרגיש את עצמך כחלק מהתחדשות הטבע.
ועדים אחרים לא מאחרים להופיע. הנה נשמעים קרקורי הצפרדעים, החסידות חזרו
מארצות נדודיהן והתחילו לתקן את קניהם שנפגעו מתלאות החורף ומתכוננות
להטיל ביציהן ולהמשיך את קיום הדורות.
ובבית, כבר מורגשת קרבת חג הפסח, חג החרות. ריח אפיית המצות לפסח, שהייתה
נעשית בבתים פרטיים, היה כבר מורגש באוויר. הדלתות והחלונות שהיו אטומים
בתקופת החורף לשמירת החום שבבית, נפתחו לרווחה וקרני שמש מחממים חדרו
לכל פינה. ואז התחיל הקרצוף והרחיצה של כלי הבית שהיו לרוב מעץ להכשיר
אותם לפסח. והדאגה שלכל ילד יהיה איזה שהוא בגד חדש, או מחודש, שהפכו
אותו מהצד השמאלי גרם לכך שהחייטים והתופרות יעשו לילות כימים לספק את
צרכיהם של כל בית בישראל לקראת חג הפסח.
וערב פסח, ואבא סחט את הצמוקים והכין מהם את היין לארבע כוסות, והעיקר
שאני זכרתי להוריד מעלית הגג את הכלים של פסח שהיו שמורים שם כל השנה
לבל יגעו בהם בידיים שאכלו חמץ. ולפנות ערב מתלבשים עם הבגדים החדשים או
המחודשים, ואם זכית שיהיו לך מספר אגוזים שיבלטו מהכיס אז "מי ידמה לך ומי
ישווה לך" אתה המאושר בעולם, נולדת מחדש.
והשמחה נמשכת, התפילה בבית הכנסת, והפגישה עם כל הילדים, כל אחד עם
האושר שלו ואח"כ ה"סדר" והמאכלים המיוחדים שבחג הפסח.
ושמחת האביב נמשכת עד אחרי חג השבועות אם ע"י כך שהיו נאלצים לקשט את
העירה בעצים כשדרה מלאכותית לכבוד השלישי במאי חג השחרור הפולני.
ואם להבדיל בל"ג בעומר שהיו פטורים מללכת ל"חדר" וקבלת ביצה צבועה בכדי
לצאת "ליער בחץ וקשת", וסוגר את המעגל חג השבועות שכל בית יהודי היה
מקושט בירק ובפרחים, דמויי גלדיולות, אבל גדולים יותר שצמחו בביצות, שהיו
מנת חלקו של טרוכנברוד.
והנה הגיע הקיץ. האנשים התחילו כבר ליהנות מפירות השדה שזרעו באביב.
השדות מאחורי הבתים היו מלאים כל טוב הארץ, מתפו"א, שעועית, גזר וכל מיני
ירקות שהיו בשפע, הפרות נתנו את חלבן והתרנגולות את ביציהן ואפרוחים
הסתובבו בכל חצר.
הבלויים של הנוער היו בפעילות רבה במסגרות תנועות נוער, ובשבתות היערות
שהקיפו את העיירה שלנו מלאים בצעירות וצעירים, מי במשחקים ספורטיביים, ומי
בבלויים אחרים. פה ושם נראו קבוצות קבוצות, המנהלות שיחות בענייני ציונות
)התנועה הקומוניסטית הייתה בלתי לגלית בפולניה( וגם זוגות בודדים טיילו
להנאתם בין העצים העבותים וצל השיחים, כמו בגן עדן הקדמון, עד שבא הסתיו -
"הימים הנוראים", חשבון הנפש, מה היו מעשיך בכל תקופת ה"התחדשות" ואם
אתה רוצה להיות סקפטי לכל מה שקשור עם הימים הנוראים, הרי מראים לך את
השדות שהתרוקנו מפריים והצהיבו, העצים שעליהם מצהיבים, שעוד מעט יעמדו
כולם בשלכת. סמל, שהגיע סוף איזה שהוא. ואז "מי לחיים ומי למוות" ש"בנתנה
תוקף" ואז המלים האלה מקבלות משמעות כל שהיא, ואתה בכל זאת חרד אם
לעצמך, להורים, ולקרובים שלך.
ואז בא חג הסוכות עם שבעת המינים ומחזיר אותם שוב, לזמן קצר, לחיק
הטבע,לריח האתרוג, לישיבה בסוכה לאכילה בחיק הטבע מחוץ לבית, והשמחה לא
עורכת זמן בדרך כלל, הגשם הקר מגרש אותך בכוח חזרה לתוך הבית. הרוח מפזר
את הסכך, קורע את הקשוטים ומזכיר לך, שאל תחיה באשליות. גם הסתיו כבר
עומד להיגמר והחורף עומד להגיע, והדם קופא בעורקיך האם הכנת מספיק עצים
לחמום הבית? האם יש לך די אמצעים להחזיק מעמד כל החורף, לספק מזון לכל
הפיות שבמשפחה אפילו המינימום? האם הכנת מספיק אוכל לבהמות? והאם יש
לך מספיק תפו"א לאכסן בבור בחוץ, בשביל זרעים לשנה הבאה, וגם שיספיק בשביל
הבית, עד שיגדלו תפו"א חדשים? ותפו"א היו אצלנו המאכל העיקרי, אחרי הלחם.
ולפעמים במקום הלחם שחסר. ובחורף אי אפשר לצאת לעבוד עבודת חוץ אם בגלל
הקור הרב והעיקר שכל הסביבה היא ענייה ואף אחד לא עושה מאומה בתקופת
החורף.
לא נשאר אלא לקוות לאלוהים שירחם על מעשי ידיו ייתן להם קיום או לפחות
כוח. לעבור את התקופה הגורלית הזאת בלי לבוא לידי חטא חו"ש...
והאימא, לפני צאת השבת בשעות בין ערביים יושבת בפינה ומתפללת תפילות "גאט
פון אברהם פון יצחק פון יעקב". )אלוהי אברהם. יצחק ויעקב( ומעיניה זולגות
דמעות בהיזכרה שהחורף מתקרב ועדיין אין זכר לכל הצרכים לקראת החורף
המתקרב ובא. אינה מסתפקת ב"תקוות", אלא היא דורשת מאלוהים שייתן לה את
כל הצרכים למען שתוכל להזין את ילדיה ושלא יהיו רעבים. והיא בעלת ניסיון. היא
זוכרת את החורף הקודם ואת זה שלפניו שלא פעם אחת הייתה צריכה לשלוח את
הילדים לישון מבלי שבא אוכל לפיהם כל היום והיא מחליטה שלא עוד! והיא
פוסחת על התפילה הגורלית "שלא לבא לידי חטא חו"ש" וקמה ומדליקה את האור
בבית ומברכת את כולם בשבוע טוב! לאמור: הכרזתי מרד ואבן נגולה מעל לבה.
והנה החורף הגיע. לאט לאט מתכסה הארץ, במעטה לבן. השלג יורד ומכסה כל טפח
וטפח, בשדות, בבתים ורק העורב השחור בקולו המפחיד קרע קרע, משנה את הצבע
מצורה מפחידה עוד יותר, כי מיום שראיתי את השכן המף עטוף בתכריכיו הלבנים
הצבע הזה מפחיד אותי, הוא מסמל אצלי את הכלייה, את הסוף.
ואלמלא הכפור שהיה מצייר על שמשות החלון כל מיני ציורים משעשעים הייתי
עסוק בהם כל בוקר בכדי לפענח אותם, וזה היה מוסיף לי קצת חיוניות ואורך רוח
לכל המתרחש סביבי.
ובחוץ רוח חזקה נושבת ומביאה פתיתי שלג גדולים, והם נערמים ערמות ערמות
וסוגרים על הבית ועל מוצאיו. ההרגשה שנלחצת לאין מוצא ונגזרה עליך כליה
ברעב ובחנק. אתה מחפש מקלט בבית, ואינך מוצא שביב תקווה. כל יושבי הבית,
כמוני כמוהם לא יודעים מה ילד יום, ומי יביא אוכל לפיהם. -
ובשביל לא לשקוע בייאוש בא חג החנוכה והפיח קצת רוח חיים בנשמה. נרות
החנוכה, על כל אדן החלון של העיירה, שברו את קירות החושך, ומעטה השלג הלבן,
כי מה ערך לכל אלה לעומת האורות הקטנים האלה שמסמלים מעשים גדולים של
נסים ונפלאות, של גבורות המכבים, של טיהור בית המקדש, ושל ניצחון היהודים
על היונים. ומיד נמצאים עדיין די תפו"א ובמזווה נמצא קצת שומן אווזים שלא -
נגעו בזה כל הזמן ושמרו אה זה בשביל לביבות חנוכה. והסביבון ורק חצי יום
לומדים ב"חדר" ולא כל הימים. כל זה השכיח לזמן מה את כוחות החושך והפחד
בפני המחר.
אבל כל זה נמשך שמונה ימים בלבד. באו ימים אחרים, והשלג יורד, וכמעט שאי -
אפשר לצאת החוצה. הימים נעשים קצרים יותר והלילות ארוכים, ונדמה לך הנה
עוד מעט נגמר העולם. ועם זה נגמרים בבית כל אמצעי מחיה ובעל המכולת איננו
מוכן עוד לתת בהקפה וכל זמן שיש עוד תפו"א, אוכלים תפו"א בבוקר, ובצהרים
מרק עם תפו"א, ובערב תפו"א, והפרה נותנת עוד קצה חלב ושותים קצה ציקוריה
והולכים לישון ואבא הולך בבוקר, בבוקר, לבית הכנסת, גומר את התהילים מ
"אשרי" עד הסוף ומתפלל שחרית וגומר עוד פעם תהילים ומתפלל "מנחה" ומעריב
וחוזר הביתה והולך לישון וחוזר חלילה...
ובינתיים תפו"א הולכים ונגמרים, גם הבור בחוץ שהיו שם טמונים תפו"א לפסח
ולזריעה, כבר פתחו והריקו אותו, ובבית לא נשאר עוד מאומה לאכול. יושבת
האימא, עם הידיים מכסה את פניה, כאילו שהיא חוזרת על התפילה "גאט פון
אברהם, פון יצחק, פון יעקב". פתאום היא קמה ממקומה מתיישרת ואומרת: ילדים
אין היום מה לאכול לכו לישון! הקטנים יותר בכו קצת, ונרדמו. והאימא יוצאת
החוצה ועומדת ומסתכלת על השדות, ואל הבור בחצר שלנו שהרקנו אותו זה מזמן,
ואין בו עוד תפו"א, ועיניה מופנות אל שתי "גבעות" שבשדה הקרוב אלינו,
שבולטות בגובהן, מהמשור הלבן השלגי, וסימן תקוע בראשן לאות, שאלה הם
בורות שעמונים בהם תפו"א.
באותו ערב חזר אבא מבית הכנסת יותר מאוחר הוא החליט לחזור שלוש פעמים על
כל פרקי תהילים. והאימא ישבה וחכתה לשובו. וכשהוא פתח את הדלת, חדר לתוך
הבית קצת אויר מרענן ונעשיתי יותר ער. הקשבתי ללחישה שביניהם ולא שמעתי
דבר עד שנרדמתי. למחרת בבוקר התעוררו הילדים והאבא מזמן כבר הלך לבית
הכנסת. על השולחן עמדה קערה עם תפו"א מבושלים, כולם אכלו, ואף אחד לא
העז לשאול מאיפה?
כשיצאתי החוצה ראיתי שבאחת הבורות בשדה הקרוב יש "כתם שחור" שבלט
מאוד בתוך המעטה הלבן שבסביבה, ועורב שחור עומד על הבור השני, וצועק קרע!
קרע! באותו בוקר אבא לא חזר, כהרגלו מבית הכנסת, אחרי תפילת שחרית. הוא
נשאר במקום מושבו לא הרחק מארון הקודש, בצום ובתפילה כל אותו היום ההוא.
מי יודע את מספר הפעמים שחזר על אמירת כל ספר התהילים, ואם לא הוסיף
תפילה מיוחדת אל האל הרחמים והסליחות,הזן ומפרנס כל נפש שברא,
ושכח,כביכול שבביתו אין "כזית" לכלכל את הרעבים רק אחרי תפילת ערבית, הוא -
חזר הביתה נשק את המזוזה,קרא קריאת שמע והלך לישון. למחרת בקריאת
התרנגול התעוררתי והנה השמש זורחת, השמים חזרו להיות בהירים, סימן ואות,
שמתקרב האביב ועמו התקווה להתחדשות האדם והטבע. כאילו שלא היו הדברים
מעולם.

עמותת בית טל

ע"ש קדושי טרוכנבורד ולוזישט בישראל

כצנלסון 68 ת.ד. 1350 גבעתיים 5327605 |  אימייל: beit.tal@gmail.com

הוקם ע"י MeyData - אתרים קהילתיים