יצחק הורן גורנשטיין

זכרונות (15/08/2016 18:39)

מסתור בתוך ארובה/ יצחק הורן- גורינשטיין
 
נולדתי בלוזישט ושמי היה יצחק גורינשטיין (כיום הורן) לאבא שלי קראו יחזקאל ולאמי רחל, או כפי שכינוה בלוזישט - רחל קיוועכעס. לסבתא שלי קראו מלכה ולסבא עקיבא וויינטרויב. התייתמתי בגיל צעיר מאוד. ואיני זוכר את אבי. כמנהג באותם הימים למדתי בישיבות ליטא. וכשפרצה המלחמה בין גרמניה ופולין, בשנת 1939 הייתי בגיל עשרים ושלוש. לאחר שנכנסו הסוביטים לאזור שלנו, עזבתי את לוזישט, וקיבלתי משרה בלוצק כמנהל של מסעדה. את המסעדה ניהלתי עד פרוץ המלחמה בין רוסיה וגרמניה ביוני 1941.
בפרוץ המלחמה חזרתי עם אחותי, רייצי ושני ילדיה ללוזישט לגור עם אמי, מתוך תמימות, שהיא הייתה נחלת הכלל לחיות, שלמקום נידח כמו לוזישט לא יגיעו הגרמנים כלל, ונוכל  את חיינו בשלוה עד יעבור זעם. אולם לא כך התפתחו העניינים: כבר בשבועות הראשונים לכיבוש הגרמני התחילו הנגישות והפורענויות, בראש וראשונה מצד האוקראינים, השכנים שלנו. צעיריהם התחילו כבר מן הימים הראשונים לשתף פעולה עם הגרמנים. הגרמנים הקימו מהצעירים האלה משטרה אוקראינית.
לשוטרים קראו "שוצמאנים" והם פתחו בשוד הן בלוזישט והן בטרוכנברוד הסמוכה. אולם לאחר כמה שבועות פסק השוד הודות לעובדה, שהיו בטרוכנברוד ובלוזישט בורסקיות שעיבדו עורות לצבא הגרמני, והזונדרפירר, הנס גרובר שהיה ממונה על הבורסקיות, וריסן את האוקראינים, ובעזרת שלמונים שמנים אפשר ליהודים לחיות בבתיהם ולעבד את גינותיהם. כאן יש להזכיר את ד"ר זינגר, שהגיע בשעתו כפליט לטרוכנברוד, ובתקופת הסובייטים שימש כמורה בבית-ספר תיכון. עם הגיע הגרמנים לאזור, התחזה כגרמני, וניסה בכל כוחו להקל את החיים בשני המקומות - טרוכנברוד ולוזישט. נראה, שהגרמנים הצליחו לחשוף את זהותו האמיתית וסופו היה מר: בלילה אחד הוא נורה באמצע הרחוב. זה היה האות הראשון, שנגמרו זכויות היתר של שני הישובים, אולם היהודים האמינו בבל-זאת, שיתרחש איזה נס, והם יעברו את המלחמה הזאת, כפי שעברו אבותיהם את מלחמת-העולם הראשונה. אלא ששום נס לא קרה באותם הימים. באמצע אוגוסט 1942, כותרו שני הישובים על ידי מאות שוטרים אוקראינים חמושים, ואנשי לוזישט נצטוו לעזוב את בתיהם ולנוע לעבר טרוכנברוד. אולם גם הפעם לא האמינו אנשי לוזישט, כי הם מוצאים להורג. הם האמינו, כי בטרוכנברוד יקום גטו כמו ביתר עיירות הסביבה. כדאי לציין שכל הקשרים עם יתר העיירות היהודיות נותקו מזמן ולא היה ידוע מה מתרחש בהן.
ביום ראשון קיצי בהיר הגיע סופם של שני הישובים. כחמשת אלפים נפשות הוצאו מבתיהם והובלו לקבר אחים גדול, שנכרה סמוך למושבה הפולנית, פזברזה, ושם נורו כולם. את הבורסקאים השאירו בינתיים הגרמנים והקימו מהם גטו קטן בסלישט. בטבח הראשון נספו; אמי, אחותי רייצי וילדיה, אחי הרצי, אשתו שינדל וארבעת ילדיהם. גם השכנים שלנו: חיים יאנקל פלדמן ומשפחתו שכללה את אשתו מלכה בתו רחל ובעלה אלי עם ילדם, אחותה רייזל עם ילדה. אני ובנימין פלדמן היינו ביום הטבח בביתו של יידל החייט, ושנינו הסתתרנו בארובה בעליית-הגג מעיני הרוצחים. לפנות ערב כאשר החשיך, עזבנו את הארובה וברחנו ליער הסמוך. אין כאן האפשרות לתאר את כל התלאות שעברו עלינו במשך החורף של 1943-42, מצאנו ביער כמה משפחות מטרוכנברוד, ביניהן משפחת בורק, מוטי ומינדל פרידמן, משפחת פוטש ועוד כמה בודדים והוקל לנו במקצת. באותו קיץ נתקלנו בפארטיזאנים רוסים מיחידת פיודורוב והצטרפנו אליהם ועמם היינו עד אביב 1944. כאשר כבש הצבא הרוסי את האזור, הוא מצא אותנו סמוך לתחנת-הרכבת קיברצה.
בתחנה זו נפרדתי מבנימין פלדמן, רעי לסבל, שגויס על ידי הצבא הרוסי ונפל במלחמה. אני לא גויסתי, כי חליתי בטיפוס ואושפזתי בבית חולים. לאחר שהבראתי, הכרתי קצין סובייטי יהודי. הוא גייס אותי לצבא האדום ומינה אותי כמנהל של מחלקת הספקה של יחידה צבאית גדולה. עם היחידה הזאת הגעתי עד מינסק מזוביצק, שם נתקלתי בקבוצת בחורים ובחורות שניצלו מן השואה. ביניהם הייתה בחורה בשם בתיה אוסטשעגא, אותה נשאתי לאישה. שארית הפליטה של מינסק מזוביצק ערכה לנו חתונה, אולם האורחים העיקרים היו סובייטים שמימנו את החתונה. בין האורחים היה הגנרל, מפקד היחידה ועמו כמה קצינים בכירים, שהיו ידידים שלי הודות למתנות שחילקתי להם בהזדמנויות שונות. הודות לכך, הרשה לי הגנרל לקחת את אשתי עמי, והיא הצטרפה ליחידה כחיילת.
עם תום המלחמה עברנו לגרמניה, ושלוש וחצי שנה גרנו במחנה עקורים בפרנוולד. בעזרתו האדיבה של אברהם פוטאש מפילדלפיה, הגענו במאי 1949, לארצות הברית. מ-1949-1977 גרתי בפיטסבורג, ועיסוקי היה קבלן לזגגות בנינים. יחד עם זה הייתי פעיל בחיי הקהילה בפיטסבורג במסגרת בני-ברית המקומית. ב-1977 עברנו לגור בסן דיגו קאליפורניה. בארצות הברית נולדו לנו שלושה ילדים - בן ושתי בנות. זהו בקיצור מסע התלאות של בן השואה, שבנס ניצל מציפורני הנאצים הארורים, לאחר שכל משפחתו נספתה בשואה, וחובתו הקדושה לספר את כל מה שקרה לו ולאנשי עירו. מובן, שלא הסתפקתי ברשימה הקצרה הזאת. ובמסגרת פעילותי הציבורית הענפה נתתי פרסום רב לשואה בקרב חוגים רחבים. שלא עברו אותה ולא יכלו לתפוס את ממדיה האיומים.

עמותת בית טל

ע"ש קדושי טרוכנבורד ולוזישט בישראל

כצנלסון 68 ת.ד. 1350 גבעתיים 5327605 |  אימייל: beit.tal@gmail.com

הוקם ע"י MeyData - אתרים קהילתיים