חיים ווטשין

זכרונות (15/08/2016 18:38)

לולה בלוזישט המתה / חיים וואטצין

לאחר ארבעים שנה, שוב אני חוזר אל הטיול הלילי בלוזישט- ישוב של רפאים, אני, אחד משרידיה המעטים, שלא בחכמתי או תושייתי נשארתי לפליטה מהטבח, סתם, גורל עיוור דחפני לברוח, בריחה ללא מטרה, ללא תקווה להקים מחדש את עולמי שנחרב עלי, נראה, שהאימה מפני הסכנה הקיימת בכל בעל-חיים, היא שהריצה את רגלי הצעירות לנוס על נפשי לתוך היער שהשחיר מרחוק; מתוך מחשבה טיפשית, הבאה מתוך אבדן צלילות-הדעת, כי שם אין רוצחים, הרי הרוצחים הכירו את היער טוב יותר ממני, להיפך, אותי הוא הפחיד בילדותי, ותמיד חרדתי לשלום אמי, שבשעת בוקר מוקדמת, בטרם זריחת החמה, הייתה יוצאת עם חבורת נשים ליער לאסוף בו גרגרי-יער מתוקים, ואני הייתי יוצא לקראתה בשמחה, שהיא חזרה בשלום מן היער המפחיד.
בלוויית אבא החורג, וולף הזגג, הייתי יוצא לקראתה והוא רחב-השכם היה פורק מאמא את סל-הנצרים המלא גרגרים על גדותיו, ומעמיסו על שכמו, ואמא, עדיין צעירה, מחייכת אליו בהכרת-תודה. עם אמא, עקרת-בית אמידה, הייתה נושאת את סלה גם ינטה האלמנה. מחמת כיעורה ואנפופה, כינוה בשם "ינטצקה". היא הייתה מתפרנסת מגרגרי-היער. מוכרת אותם לנשים מפונקות, שלא טרחו ללקט אותם ביער בעצמן. וכשם שיש לכל בן-אדם חלומות, חלמה גם היא, כי לו הייתה עשירה הייתה אוכלת כל יום ריבת גרגרי-יער מתוקה. אנשים, כעצמם עניים, היו מגחכים לחלום זה, שאף פעם לא התגשם. מן היער הזה חזרתי ללוזישט בלילה. חזרתי מתוך אשליה טיפשית, שלא יתכן, כי לוזישט אינה קיימת עוד. הרי לא הייתה רעידת-אדמה באזור, להיפך, ימי קיץ יפים עמדו אז, ולא הבחנתי בשום שינוי בבוסתנים עמוסי הפירות, בשדות המוריקים, בגני הירק הצמודים אליה. לא שמעתי יריות, לא ראיתי טבוחים, ושום זעקות-אימים לא הדהדו באוזני, ואני ברחתי, לא מתוך צלילות דעת, צעיר וקל-רגלים הייתי, רגיל לרוץ בשדות של אבא החורג מקטנותי. השינוי היחיד היה, שחזרתי מן היער עם רובה על הכתף. הוא רמז לי, שמשהו חמור קרה, אם אני צועד חמוש ברובה. הרי אף-פעם לא הייתי חמוש. והדבר הפעים את ליבי בחוזקה. אלא שהלילה היה בכל זאת, שקט. לילה חמים כפי שהיו תמיד בתקופה זו הלילות, ולוזישט הייתה רדומה כפי שהייתה תמיד רדומה בשעה זו, כי תושביה היו אנשי-עבודה שעלו על מיטותיהם בשעה מוקדמת, כדי להחליף כוח ליום עבודה שלמחרת. הזכרתי מיטות. מיטות עתיקות היו להם, שעברו מדור לדור, שגם הסבא והנכד ישנו בהן; רק את הקש הזהוב, שהיו מרפדים בו את המיטות היו מחליפים פעמיים בשנה.
ושנתם הייתה טובה, ובשעה מוקדמת היו הגברים יוצאים לרפתות לתת מזון לפרות, ובעקבותיהם צעדו חרישית הנשים עם כלי החליבה לחלוב אותן: כי הפרות היו המפרנסות של העניים: הן נתנו חלב, ואת החלב מסרו למחלבה בפרוטות, אבל די היה בהן, לשלם לחנווני עבור רבע ליטר שמן, שלושים גרם שמרים ושני קילוגרם קמח לבן, ולקצב בעד ליטרת בשר-צרכי השבת של העניים.
מה הפלא, ששכחתי, שאני נכנס לישוב של רפאים. הרי רגיל הייתי לצעוד בלוזישט בשעה כזאת, לאחר שחבורת צעירים וצעירות התפזרו בשעה מאוחרת. חבורה זו הייתה בדרך כלל יושבת על מרפסתו של ישראל-משה דיק, סוחר הבקר הנמוך, השתקן, שהיה ליברלי והרשה לבתו לשבת עם בנים עד שעה מאוחרת בלילה, ואשתו, חנה-לאה, הייתה מגישה להם אפילו תקרובת. בחצות הייתה החבורה מתפזרת מתוך לטיפת יד קלה של בת, וגעגועים סמויים שלה לבן שישב סמוך אליה. הבנים חזרו אז מישיבות ליטא תלמידי חכמים. כשיצאו אליהם היו עדיין הבנות צעירות מאוד, וכשחזרו הבשילו הבנות כפירות בבוסתנים: האויר הצח הסמיק את לחייהן, והן נמלאו עדנה נשית, ובני הישיבה שלא באו במגע עם בנות, בליטא קראו להם פרושים, נמשכו אליהן כדבורים לדבש, למורת רוחם של הוריהם, ולשביעת רצונן של אמהות הבנות שרצו בחתנים תלמידי-חכמים. בלילה זה חזרתי ללוזישט מקצה השני, סמוך לבית-הקברות, שכה הפחיד אותי בילדותי. הרי גם אני האמנתי, כמו כל ילדי לוזישט, כי בחצות עולים המתים מקבריהם עטופים בתכריכיהם והם צועדים זוגות זוגות אל בית-הכנסת, כפי שנהגו החיים לעשות. באותו לילה מצאתי את הבתים רדומים כרגיל בשעת לילה מאוחרת, כאשר האנשים ישנו בהם. מחמת החשיכה לא הבחנתי, שחלונותיהם פעורים, שדלתותיהם נעקרו מציריהן, שהם פצועים פצעים אנושים. ואולי לא רציתי להבחין בזה. שבבית הקטן הבודד עדיין ישן פאליקל התימהוני, שאנשים חשדו בו שהוא אחד מל"ו הצדיקים. רציתי להאמין שבביתו של יוחנן, ישנות שתי בנותיו החסונות, רחבות השכם וסמוקות הלחיים, שהיו הבריות משתאים על רעננותן, למרות שניזונו בלחם ותפוחי-אדמה בלבד. צעדתי לאט לאט, כדי להיזכר בכולם. רציתי לראותם עומדים לפני כמו במיסדר, ואני עובר לפניהם, והם משתוממים שאני, חיים באבציעס, צועד בלילה חמוש ברובה. וכך עברתי כמעט את כל לוזישט, והתפלאתי, שלא מצאתי את זוג השומרים עם המקל המסוקס בידיהם "הווארטע" בלע"ז, שהייתי נתקל בהם. כך הגעתי לביתי. בית שעמד איתן בחצר מרווחת, בנוי מקרישי עץ מהוקצעים יפה, שחלונותיו היו משוחים בצבע חום. וסמוך לו הבאר. שמימיה היו קרים אפילו בקיץ מחמת עומקה. רציתי להיכנס לתוכו. אולי אמצא את יקירי?- והנה נעלם הבית! חשבתי, שבטעות נכנסתי לחצר זרה אבל הגורן והרפת היו שלנו. הייתי נדהם: ללא הבית הייתה החצר רחבה מאוד פרוצה לכל ארבע-הרוחות. ואז, הבחנתי בארובת הבית. שעמדה מוקפת ערימת לבנים, כעד יחיד להרס וחורבן שעברו פה לפני זמן לא רב, רציתי לברוח ליער, למדורה הנמוכה, לחברי היתומים, שם ביער לפחות, איני רואה את החורבן, שם עומדים העצים זקופים כאילו הם מחוסנים מפני הקרדום,של הכורת. במקום זה, התיישבתי על בול-עץ יתום, שהיה מונח בחצר. נזכרתי, שחבל היה לאבא החורג לנסרו לעצי הסקה ולהסיק בהם את התנור. הוא קיווה כי באחד הימים ישמש הוא כעמוד בגורן במקום העמוד שרקב פשה בו. תמימות זו ודאי לוותה אותו עד פי "הבור". משום כך, לא התנפל על השוטר שהוליכו לקבר, והרי היו לו זרועות כבדות, כפות ידיים מיובלות חזקות, שדי היה בהן, למלוק את ראשו של השוטר המלווה, תמימות זו נוערה תוך השיחות הארוכות ששוחח עם דודו, זליג שיינדלס. זה ששהה שנים רבות בארצות-הברית, וחזר ללוזישט עם מטען גדול של סיפורים וחוויות, כדי להירצח בגיל שמונים וכמה, בשבת בבוקר, בשעה מוקדמת, עוד בטרם הגיעה יולקה, הגוייה של שבת, לחלוב את הפרות, זרמו סיפוריו של זליג שיינדלס לאט לאט, כמימי נחל איטי, הוא סיפר על ארצות-הברית, ואבא החורג סיפר לו על מלחמת-העולם הראשונה, על החיילים האוסטרים והגרמנים, שאם כי היו קשוחים, היו הגונים יותר מן הקוזאקים הפראים.
כעת, לאחר שאלה הגיעו שוב לאזור, האמינו השניים, כי אלה לא השתנו, כי אפשר להסתדר עמם, כלום האזינו השניים לנאומי היטלר הארסיים נגד העם היהודי? ולו היו מאזינים, כלום היו מסיקים איזה מסקנות? קמתי. פתאום הציפו אותי כל המאורעות המבעיתים שקדמו לביקורי הלילי בלוזישט. פתאום חשתי את עצמי כשוטה, או כסהרורי, הנודד בלילות לאור הירח ללא מטרה. פתאום נצטללה דעתי, שאני עומד בישוב של רפאים! ריק מיושביו! ואני, שריד בודד דורך כאילו על קבריהם. כאב עז וזעם פקדוני. חשתי את כובד הרובה על שכמי. היה בי רצון להרוג! לרצוח! לנקום! אבל מסביבי הייתה ריקנות איומה! הכול התרוקן! גם הרוצחים נעלמו, ולא היה בשעה זו במי לנקום. מחמת שמחשבותי דהרו בי כסוסים שלוחי-רסן, עלתה בי מחשבה מוזרה ומפחידה כאחת: להישאר בלוזישט עד אור הבוקר, להוכיח לרוצחים, שלא הצליחו במלאכתם,עד הסוף, כי הנה אני חוזר ללוזישט ואקימה מחדש, אפיח רוח חיים בבתיה השוממים, ואלי יצטרפו עוד שרידים, מן היער יגיעו חמושים כמוני, והרוצחים לא יעזו לבוא עוד הפעם, כי אש תפתח עליהם. שוב הצצתי על הארובה המיותמת ונדתי בראשי לתמימות הרבה, שאינה פחותה מתמימותם של אלה שצעדו את מצעדם-האחרון: להקים את לוזישט בצל קבר האחים הסמוך לה?! עזבתי את חצרי. לא הלכתי עד הקצה השני של לוזישט. לא
הגעתי עד מזורשטינה. האשליה נגוזה לגמרי. פתאום נתגלו כולם לפני בצעידתם האחרונה: שחוחי-גו, עמוסי מטלטלים, עדה שלמה עוזבת את בתיה, שדורות ישבו בהם, ולצידם צועדים הרוצחים,שיודעים על סופם המר של הצועדים ואינם מגלים להם. לועגים בתוכם "לטיפשים" שסוחבים מטלטלים שעוד מעט לא יזדקקו להם. והמצעד צועד עייף, כושל לעבר טרוכנברוד עם זיק של תקווה, כי שם יקבלו אותם יהודים, יארחו אותם עד יעבור זעם, והם ישובו אל לוזישט, כפי שתמיד שבו מגורשים, אולי יחסרו כמה מטלטלים, אבל את הבתים והשדות אי-אפשר לשדוד, והם עוד יספרו לילדיהם הרכים, שאינם תופסים את חומרת השעה, על המצעד הזה, כפי שהוריהם סיפרו להם על גירושים שקרו בזמנים אחרים. כעת יודע רק אני, שהם לא ישובו. לא רחוק מכאן מתנוסס תל-עפר נמוך. עובר-אורח לא ישים לב אליו. רק אני יודע, כי מתחתיו קבורים כולם - גם המגורשים מלוזישט, וגם אנשי טרוכנברוד מארחיהם, שביום ראשון היו סבורים, כי שפר עליהם גורלם, והם נשארו בבתיהם. תוך ישיבה, אחז בי פחד גדול. דמיתי, שאם כי, הגופות קבורות מתחת לתל, נשמותיהן מרחפות עתה בלוזישט, הן שבו לבתיהן השוממים, נשמות ערטילאיות, ללא גוף, ואינן נראות לעין, אבל הן מציצות עלי מבעד לחלונות הפעורים, והן מתפלאות, שאני עדיין חי, ופשטתי את דמותי היהודית: אני הולך חמוש ברובה, חמוש כפי שהיו חמושים רוצחיהם. אני חושש מפני המומתים. אם כי, הם יקרים לי ונפשי נקרעת לגזרים על אבדנם, חושש אני, שמא יראו בי עריק שערק מהם, שנטש אותם בשעת מצוקתם הגדולה! אין אני יכול להתווכח אתם, להוכיח להם, שלא זאת הייתה כוונתי: ברחתי, כפי שבורחת ארנבת השדה מפני רודפיה, וכעת, אני חוזר לחפשם ואיני מוצאם. אני קם מבול העץ עליו ישבתי. ארובת ביתי כאילו מציצה עלי בבוז: אחרת ידידי, חייב היית לבוא מוקדם יותר, אולי היית יכול להציל את יקיריך. עד אני לאבדנם! משום כך, שפכו עלי הרוצחים את זעמם: הם באו בהמוניהם פירקו את ביתך בצהלת שודדים כדי להקימו מחדש אי שם, ואותי השאירו כדבר מאוס שאין בו תועלת. אני קם, מעיף מבט על הארובה ערימת לבנים המזדקרת למעלה. פעם התפאר בה אבא החורג, שהיסוד שלה מתחיל מרצפת חדר-האוכל, והיא בנויה מלבנים, בשעה שארובות אחרות היו בנויות מחמר- וקש, והיסוד שלהן עמד על העלייה, והן היו מיועדות לפעמים לפורענות, כי אפרן הצטבר בעליה, ואילו בארובה שלנו, הייתה הרוח מורידה את האפר עד תחתיתה ולא היה חשש לשריפה. דאגן היה אבא החורג: הגג היה מקש, וכל גץ היה עלול להדליק אותו, והארובה ביטחה את הבית כפוליסת-ביטוח. ולא ניחש, כי יבוא יום, והארובה לא תוכל לשמור על הבית, כי יעלו עליו הרוצחים, שאכזריותם גדולה שבעתיים מן האש. אני חוזר היערה. שם ביתי כעת. אני עובר אד הרפת והגורן המיותמים. דלת הרפת סגורה, ואני בכל זאת, פותח אותה לראות אם באמת היא ריקה, כמעט שוכח, כי עוד לפני שנה נשדד העדר בלוזישט, רק השדה נשאר מלבן ארוך שמתחיל מן הרפת ונמשך עד המרציניוקס - פולנים עניים, שעינם הייתה צרה ביהודים בעלי נכסים. אני עובר ליד הבוסתן. נזכר באגרונום אפשטיין שבא להדריך את אנשי לוזישט לשתול בוסתנים. מפויזן הרחוקה הגיעו השתילים המובחרים, וכעבור כמה שנים הניבו הם פירות משובחים. חיים-אנקל פלדמן היה מציץ בהתפעלות באגסים הכבדים, שהשתלשלו מן הזלזלים הרכים על עצי האגס הננסיים, תאב לטעום מן הפרי המשובח, ומרסן את עצמו, כי הוא מיועד למכירה בעיר הגדולה. כעת יקטפו את הפירות זרים. ועולה בי הרצון לגדוע, להשחית את האילנות שכה טיפחתי אותם, אבל הם הכו שורשים עמוקים בקרקע. מי פילל, ששורשיהם יעמיקו יותר משורשי אנשי לוזישט, שהיו מושרשים דורות באדמתה, ועליהם עלה הכורת בנקל. ליד עץ ענק של אגסי בר אני מתיישב. לפני שגדלו הבוסתנים, היו אגסי הבר הקטנים החמוצים מאכל מלכים בעיני במיוחד, כאשר התרככו. אני משעין את גבי אל העץ כעל ידיד ותיק, ממנו אני משקיף על לוזישט המתה. ואני מעלה אותה בדמיוני ביום של חול, ובמיוחד, בשבת. אמנם לא יכלה לוזישט להתפאר במשכילית המפורסמים, בהיסטוריה ארוכה, אבל היה בה ייחוד שלא היה בעירות אחרות: היא הייתה מושבה חקלאית יהודית, שתושביה היו דבקים בפיסות הקרקע הצרות שלהם, מנסים להוציא את קיומם הדל מהן. זעירה הייתה, כשמונים בתי אב, אבל היא שמרה על עצמאותה, והיו בה שני רבנים, שני שוחטים, שני בתי-כנסת ובית מרחץ סימנים מובהקים של ישוב יהודי עצמאי.
משום שפרנסתם של המשמשים בקודש הייתה מצומצמת טרחו גם הם בחלקות האדמה שלהם. ר' זלמן הדיין היה מוריד את הקפוטה, מפשיל את השרוולים, וגורף את השחת היבש, עורם אותו לגדישים כחקלאי ותיק למרות שכבר עבר - את גיל השבעים. במיוחד, הייתה לוזישט יפה בשבת: פושטת צורה של חול ולובשת צורה של שבת, לשבת היו אנשי לוזישט מכינים את עצמם כבר ביום שישי אחרי הצהריים, מבעוד בוקר היה משה-שרהס, הבלן, עומד על הקרש שהיה מונח על פי הבאר של בית-המרחץ, שואב מים ממנה ושופכם לתוך השוקת המזרימה אותם לתוך הדוד של בית-המרחץ, אחרי הצהריים היו אנשי לוזישט אצים אל בית-המרחץ, מטאטאי - זרדים תחת בית-שחים.ולבנים נקיים בידיהם להתקלח לכבוד שבת. בחדר המתנה הקר ישבו יהודים בחורף, כשגופיהם פולטים חום, פניהם סמוקות, והתענוג מההצלפה הטובה שקיבלו מיד מאומנת היטב נסוך על פניהם, והם אינם מרגישים בקור הצורב. סמוך לשקיעת החמה, כשהשמש השתפלה לעבר דומשוב, היה פותח ראשון את תהלוכת השבת לייב  הסנדלר. אמא הייתה אז מעירה לסבתא: "שוויגער, לייב דער שוסטער איז שוין אין שול געגאנגן". זה היה האות להדלקת נרות. כאשר נפטר הסנדלר, תפס את מקומו שמאי-מלכס, השוחט הצעיר, גבוה וחסון היה בעל צורה, לבוש קפוטת משי מבריקה ומגבעת שחורה על ראשו, היה מוליך את שתי בנותיו עמו לבית הכנסת, וכאילו נדברו מראש, היו מופיעים אחריו אנשי מזורשטינה, כשבט מיוחד מלוכד. הם היו מגיעים בשביל, שהסתיים אצל ביתו של אלי טויבע-שרהס. בימות החול היו צועדים בו בעלי המקצוע של לוזישט לכפרים הסמוכים לחפש בהם את פרנסתם. בראש השבט היה צועד, כאלון זקוף, אברהם יוסף, ועמו דוד-הרש ופרץ אחיו. אחריהם הלכו: דוד שפסלס, לייב דער טעסלער, פיניע איציקס אחיו, ובסוף התהלוכה שני ליצני לוזישט: מעכעלע ואיציניו לאהס. מיד היו אצים בעקבותיהם השוסטערלעך. לא סנדלרים היו, כינו אותם כך על שם משפחתם שהיה שוסטער. עמם צעד במתינות אלי המלמד,למדן מופלג וקבצן מרוד. אחריהם הלכו הגאלערים, וולף דער גלעזער, בעריש, דודו, יהודי שתקן ומר-נפש, ואחיו זליג-שיינדלס, שהיה ניגוד גמור שלו: מספר סיפורים מוכשר, על חוויותיו בארצות-הברית שם שהה שנים רבות. אחריהם צועדים הקסלרים. יהודים פיקחים, בעלי תושייה, שפרנסתם מצוייה בביתם, ובניהם בני ישיבה מוכשרים, הלומדים בישיבות ליטא, והם חשים שמינית שבשמינית של גאווה על כך. עמם הולך בערל-משה דודס יהודי חריף ובעל חשבון, שניהל את הבנק של לוזישט מיסודו של "אורט". בנו, זכריה, ניחן בכישרון של משורר, וביאליק, לאחר שקרא את שיריו, ניבא לו עתיד של משורר גדול. בענווה צועד לו מן העד חיים-יאנקל פלדמן. הוא היה ידיד נוער מובהק. התייחס בסלחנות לכל תעלולי הצעירים. תמיד חלם לעזוב את לוזישט בעזרת בנו, אברהם, שעלה ארצה בשנות השלושים. במתינות צועד לבית הכנסת זייוול המלמד. יהודי שתקן, חובב תנ"ך ולשון עברית. בנו שמעון, שהיה שוחט וחזן באחת העירות הסמוכות וחזר בימי השואה ללוזישט, הצטרף לפארטיזאנים וניספה ביום הכיפורים 1942, כאשר חזר מן היער להתפלל בגיטו. סמוך לבית-הכנסת גרים הקימלבלטים, הם אינם ממהרים להגיע, כי בית הכנסת נמצא סמוך לביתם. מעבר השני של בית הכנסת גרים הביסקרים. יהודים שקטים, נוחים, ותרנים. אחריהם גרים המינדיוקים, יהודים עזי נפש, חמי מזג, שלא כדאי להתגרות בהם. דוד שרהס צועד לו בודד לבית הכנסת כאילו הוא מכיר במעמדו המיוחד, הוא סוחר עורות אמיד. יהודים רואים בו איש פיקח, ומאזינים בדרך ארץ לדבריו המתובלים תמיד בהומור מפוכח. אחריו צועדת השלישייה: לייבוש רוזנבלט, שמת בגיל צעיר, משה הללס וקופצי. פסיעתם היא מתונה, שקולה, ושיחתם על פי רוב בדברי תורה, או שהם דנים בדברים שעומדים ברומו של עולם.
על ידם צועד פאליקל, קבצן מקצועי, שמחייך תמיד חיוך מסתורי, שאינך יודע את משמעותו. ואחרון ממהר ר' איציק השוחט, שירש את החזנות ומחצית השחיטה מחותנו, דניאל השוחט, שהיה ידוע כבעל-תפילה הרחק מגבולות לוזישט, וגם בסוף ימיו היה מרעיד בקולו הרועם את קירות בית הכנסת. כאמור, היו בלוזישט נוסף לשני השוחטים, גם שני רבנים, שהיו מכנים אותם דיינים; ר' זלמן ור' שמעון. ר' זלמן נולד בלוזישט, ואילו ר' שמעון בא מאיזו עיירה מפולין, נשא לו אישה מלוזישט והשתקע בה. ר' זלמן היה חריף ושנון: מתמצא בדיני
ממונות ועסק בדיני תורות. לא פעם היה מפתיע אותי, כאשר קראתי ספר בחצרי, היה גר סמוך לביתנו, מגיח מאחורי לוקח את הספר מידי, מדפדף בו, ומחזירו אלי בחיוך של ביטול, שאני בן ישיבה עוסק בשטויות כאלו. ר' שמעון היה נחבא אל הכלים: רפה-כוח ובעל מחושים רבים, היה יושב בביתו ועוסק בתורה. ויזכר כאן בנו, שמרל, טיפוס חולמני, מתבודד, שלא התקרב לנוער המקומי, והיה מפתיע אותנו הצעירים בידענותו דווקא בגיאוגרפיה. משום מה, הסתייגנו ממנו, אבל הוא גירה את סקרנותן של בנות לוזישט, אם כי, נרתע להתקרב אליהן מחמת מעמדו כבן הרב. שלווה פסטוראלית הייתה נסוכה על לוזישט בימות הקיץ בשבת. בשבת בבוקר היו קמים הגברים בשעה מוקדמת, נינוחים רגועים. הרחיצה בבית-המרחץ אמש המריצה את מחזור דמם, וסעודת ליל-שבת הדשנה נסכה בהם שובע וכוח. לאחר שהגוייה של שבת הייתה חולבת את הפרות, היו יוצאים הגברים עם הפרות לכרי המרעה, ושוהים שם עד הגיע זמן תפילת שבת. קרוב לזמן התפילה היו יוצאות הבנות הצעירות להחליף את האבות. כאשר נסתיימה התפילה, וחבורות, חבורות צעדו התושבים אל בתיהם, שבו גם הפרות מן המרעה מלאות, כרסתניות, עטיניהן משתפלים למטה מתוך שפע של חלב, נעות בחשיבות כאילו מכירות בערכן, שהן המפרנסות בכבוד את בעליהן. הבעלים עקבו בחיבה אחרי הפרות, וכאשר הגיעו יחד לחצר, היה בעל הבית מניח את טליתו במקום נקי, ומזדרז להשקות את הפרה הצמאה. לאחר שהפרות נעלמו ברפת, הוסרה הדאגה מהן, ואפשר היה לשבת בניחותא לאכול סעודת-השבת. לאחר הסעודה הייתה משתררת דומיה מוחלטת בלוזישט: המבוגרים קיימו את המצווה של "שינה בשבת תענוג", ואילו הצעירים התאספו בקן בית"ר המקומי וחלמו על ארץ-ישראל. בשבת אחרי הצהריים לא יצאו הגברים עם הפרות למרעה. התפקיד הוטל על הנשים המבוגרות יותר. הגברים, לאחר שינה מרעננת, נהרו שוב לבית הכנסת לתפילת מנחה, בין מנחה למעריב המתה רחבת בית הכנסת מקהל המתפללים, שהמתינו לצאת שלושת הכוכבים אות לתפילת מעריב.
רק ישישים בודדים נשארו בתוך בית הכנסת, היתר התפלגו למעגלים והאזינו לדברנים שבקהל.  על פי רוב דיברו אלה שהיו בחוץ-לארץ. לא לכל אחד היו חוויות כמו למשל, למוטיל מלכהס. זה בילה שנים לא מעטות בקובה כמלצר, והכיר היטב את חיי הלילה של הבנה. הוא סיפר על עולם רחוק, קסום, זוהר, עולם של עונג ועושר, והקהל שתה בצמא את דבריו.
עדות לכך היו בגדיו המשובחים: הוא לבש מכנסים מבד לבן עדין, כותנתו הייתה עשויה ממשי ועניבתו רחבה, ססגונית צמודה לכותנתו בסיכת זהב אמיתית. לא רחוק ממנו עמד מוטיל- סימהס. גם הוא היה בקובה וגם לו היו סיפורים מלהיבים על חייו הסוערים שם.
ביום בהיר אחד שב מקובה. הביא עמו כמה ארגזים של שמלות צבעוניות - מלתחה לאשתו, תרם תרומה לבית הכנסת והוריד את הגבאי הוותיק ותפס את מקומו. לימים, כשהפך עני, עדיין החזיק ברסן הגבאות כמה שנים. לשמע סיפוריהם שוכחים המאזינים את חייהם האפורים, את דאגות הפרנסה שלהם, הם מוכנים להאזין עוד זמן רב, אולם מעכעלע, השמש של בית הכנסת, הבחין בשלושת הכוכבים, וחובט בבימה אות לתפילת מעריב. בתוך בית הכנסת נגוז העולם הקסום: לפני התיבה עובר בעריש. קולו הצרוד מזכיר את החול האפור.
בחוץ דוהרות העגלות של אנשי המחלבה. הבדים הריקים רוקדים בתוך העגלות, ומודיעים לנשים להכין את החלב. כששב האיש מבית הכנסת כבר הולכת לקראתו האישה עם החלב. "שבוע טוב" לוחש האיש, ונימת עצבות נשמעת בקולו, על אבדן השבת שבה נעלמו הדאגות כבמטה קסם. כך זרמו החיים בלוזישט במתינות, ללא שינויים דראמאטיים: האנשים מתו בשיבה טובה, אנשים צעירים התקשרו בקשרי נישואין והלידות היו מרובות. המאורע שהסעיר את לוזישט היה, כאשר הגיע סידקוב נציג אגודת האיכרים בארץ ישראל, לחפש פועלים חקלאים למושבות בארץ. הוא התרשם מהגברים החסונים שהופיעו לפניו, העניק להם סרטיפיקטים, וכך ניצלה קבוצה קטנה מהאבדון. האבדון כמעט והגיע כבר בספטמבר 1939, כשפרצה המלחמה בין פולין וגרמניה, אלא שאז בא "המושיע" ממזרח, ודחה את הפורענות עד אוגוסט 1942. למרות שהפליטים, שהגיעו מעבר לנהר בוג, סיפרו סיפורים מקפיאי-דם על אכזריותם של הגרמנים, היו סבורים בלוזישט שהם מגזימים. המבוגרים זכרו את הגרמנים מימי מלחמת העולם הראשונה. קשה היה להאמין, שהם כה השתנו מאז. עם כניסת הגרמנים לאזור, עוד בטרם הופיע גרמני בלוזישט, הריחו האוקראינים,כי דם יהודי הפקר הוא. ומעמדם החברתי כה הושפל, שאוקראינים הפסיקו לברך את מכריהם היהודים בשלום. ואז התחיל השוד: לאור היום הופיעו שוטרים אוקראינים, נכנסו לבתי היהודים, גילו את כל המחבואים וששדו מכל הבא ליד.
בימים אלה הופיע הפחד בלוזישט. הוא חדר לתוך דמנו, שיתק את מחשבותינו ושיבש את צלילות-דעתנו. אם כי, לא חיינו בגיטו שגודר, כפי שחייו יהודים בעיירות סמוכות, חשנו את עצמנו נתונים במלכודת לא פחות מהם. די היה, כי תעבור שמועה, כי גרמנים הגיעו לטרוכנברוד - וכבר התחילה ריצה מבוהלת של גברים אל השדות, כאל מקום בטוח יותר מאשר בבתים. עם כל זה, הייתה איזו תקווה כמוסה שזה יעבור, תקווה, הבאה מתוך תמימות רבה,שלוותה את האנשים עד יומם האחרון. וכשהחרים הגרמני הראשון שנקלע ללוזישט עגלה צעירה אצל שלמה-וולף, ספק הוא כפיים וזעק מרה: "יידן מען האט מיך אומגליקליך געמאכט ! " ולמרות שנשארו עדיין ברפתו כמה פרות, דרש, שכל לוזישט תשתתף בנזק הכספי שנגרם לו. הוא ראה בעגלה מין כופר שהציל את לוזישט. תמים מסוג אחר היה ר' אהרן, חתנו של דניאל השוחט, שחזר ללוזישט כאל מקום בטוח יותר. הוא היה אוחז בזרועי. ומנחם אותי. שכל הצרות והפורענויות הם חבלי משיח. והיה מביא לי פסוקים וראיות. המרמזים על הגאולה הקרובה. המהלומה הגדולה הראשונה שירדה על לוזישט הייתה ביום שדידת הבקר בשלהי קיץ 1941. בלילה כותרה לוזישט על ידי שוטרים אוקראינים. ולפנות בוקר נצטוו האנשים להוציא את הבקר אל הרחוב. ותחת משמר מזוין הובל כל העדר לצומאן. אבל גם אחרי שדידת העדר לא אפסה התקווה: זקנים סיפרו, שגם במלחמת העולם הראשונה החרימו האוסטרים את הבקר של לוזישט, האם לא נתמלאו רפתותיה של לוזישט מחדש? בחורף 1941-42 פגעה הגזירה הקשה השנייה את לוזישט - גזירת הפרוות. הגרמנים הוציאו צו למסור כל פרווה שנמצאת אצל יהודי לצבא הגרמני הקופא בחזית הרוסית. וכשהגיע הגרמני במזחלת ללוזישט, הוציאו אנשי לוזישט את הפרוות המרופטות שלהם והשליכו אותן בצער רב לתוך המזחלת. גם אלה שהעזו להחביא את בגדיהם החמים, לא יכלו ללבוש אותן מתוך פחד, ובעיצומו של החורף, התהלכו יהודים ללא בגד עליון חם ורעדו מקור. אבל לא רק הקור פגע באנשים, גם הרעב בא ללוזישט, רעב ללחם ממש. באותם הימים הפסיקו האנשים לדבר על פודים של קמח, אלא על קילוגרמים. אולם גם את מעט הגרעינים שהשיגו היהודים עבור מטלטלים שלא נשדדו, אסור היה להם לטחון אותם בטחנת הקמח המקומית. ואז נכנסה ללוזישט אופנת "הזשורנעס" אלה היו רחיים ידניים: שתי אבנים הותקנו זו על גבי זו ובעזרת מיתקן מיוחד סובבו אותן, והן טחנו את הגרעינים לקמח גס. הייתה זאת עבודת פרך, והרבה עמל וזיעה היו חייבים להשקיע עד שקבלו קצת קמח שחור גס. מומחה לרחיים היה הרשל יונטאס. הוא התקין בביתו רחיים יותר משוכללים, והיה מקבל שכר בעד הטחינה. טחינה זו הייתה אסורה ביום, כי השוטרים היו מחרימים את הרחיים, לכן טחנו רק בלילות והיו בוקעים קולות צורמים מן הבתים בלילות, קולות שטרם שמענו אותם בימים כתיקונם. אבל האנשים לא התייאשו, הם רצו להגיע לאביב, לקיץ החמים. קיוו שאז ישתפר מצב המזון: באביב ישתלו ירק בגינות, בקיץ יבשילו הפירות בבוסתנים, בתחילת הקיץ יופיע החמציץ בשדות, ואפשר יהיה להכין ממנו חמיצה, מאכל שהיה אהוב בלוזישט, אלא שבימים כתיקונם היו מלבינים אותם בכפית שמנת או בביצה, במיוחד בביצה של ברוז, והיא נהפכה למאכל מלכים ממש, אבל בימי רעב אפשר היה להשביע בה את הרעב המציק.בתחילת הקיץ 1942. התחילו הגרמנים, כדרכם, לרמות את היהודים. השלטונות הגרמנים ביקשו כביכול, את היהודים לעבד את גינותיהם ואת שדותיהם, ומשום שכבר לא היו סוסים בלוזישט, כפו השלטונות על איכרי הסביבה, לחרוש את השדות בשביל היהודים. עובדה זו הופיעה כקרן-אור של תקווה לימים טובים  יותר. האנשים ראו בדבר הוכחה, שהגרמנים רואים בהם חקלאים, אנשי- עמל, והם לא יגעו בהם לרעה. וכאשר הגיעו השמועות על הטבח בקלעוואן, תירצו  זאת בלוזישט, שקלעוואן שוכנת על כביש מרכזי ראשי; ואת הטבח בקיווערצי ייחסו לעובדה, שהיא תחנת-רכבת חשובה. את לוזישט ואת טרוכנברוד ראו כמקום בטוח, גם לאור העובדה,שהיא מספקת עורות לצבא הגרמני, והנס גרובר הגרמני, שקיבל שלמונים שמנים, הבטיח במילת הכבוד שלו, שבשני הישובים לא יאונה כל רע ליהודים.
באותם הימים נאחזו היהודים בכל שביב של תקווה, כפי שהטובע נאחז בקש העף סמוך לו. ביום החמישי האחרון, לפני הטבח הראשון שהתקיים במחצית אוגוסט 1942, כאשר נתקבלה הפקודה, שכל גברי לוזישט חייבים להתייצב למפקד בסלישט, נפלה אימה גדולה בלוזישט. פתאום הייתה תחושה, שכל הסבל שהאנשים סבלו עד כה, הוא כאין וכאפס לעומת מה שצפוי להם במפקד. היו היסוסים, כן להתייצב, או לברוח לשדות, והוחלט כן להתייצב. באותו בוקר איום יצאו כל גברי לוזישט - המון אנשים מטולאים בטלאים צהובים על גביהם וחזיהם, שזעקו מרחוק על ההשפלה שהושפלו האנשים. היה זה המון מושפל, כנוע, מובס, חסר-אונים. האנשים צעדו ללא לווי של משמר מזוין, צעדו מרצונם מתוך אין-ברירה איומה, כי אם לא יתייצבו, עלול הדבר להסתיים באסון כבד. בתוכם עדיין האמינו האנשים, כי הדבר יסתיים בטוב, הרי הנשים והילדים נשארו בלוזישט, אפשר שהגרמנים זקוקים לעובדים לבצע איזו עבודה, ואחרי סיומה ישובו הגברים לבתיהם. במפקד עמדו האנשים בשלשות. הנס גרובר הגרמני וקישקא, מפקד המשטרה האוקראינית, סקרו את הניצבים ללא שנאה מופגת. היו נראים כשני מנהלי-עבודה הסוקרים את כוח-האדם העומד לרשותם. את הניצבים היה קל לספור, ושני הרוצחים ספרו אותם בחשאי, ומומחים לדבר ידעו, כמה מטרים מעוקבים של אדמה צריכים לחפור כדי לקבור בבורות את הניצבים. באותו יום שבו האנשים ללוזישט באנחת-רווחה. ראו במפקד סתם "תעלול" כדי להציק ליהודים, ואף אחד לא ניחש, כי זאת חזרה להצגה הטראגית שתבוא ביום ראשון. במוצאי-שבת בחצות, כותרה לוזישט במאות שוטרים אוקראינים שגוייסו מכל האזור. לפנות בוקר פרצו הרוצחים לבתים ובמכות האיצו באנשים לצאת מבתיהם ולצעוד לעבר טרוכנברוד. האנשים היו מבוהלים, אובדי עצות, בטוחים שהולכים להקים גיטו בטרוכנברוד, ולא ידעו איזה מטלטלים לקחת עמם. חטפו מבל הבא ליד: כרים, שמיכות, סירים וגם קצת קמח. לאור היום נעקרה עדה שלמה מקינה. עדה נושמת בכבדות, מזיעה, כושלת תחת משא מיטלטליה, צועדת את מצעדה האחרון לטרוכנברוד. ומאחורי העדה עטים כבר האיכרים מן הכפרים הסמוכים על הבתים ושודדים הכול; מסירים את החלונות, עוקרים דלתות מציריהן והכול בשמחה ובצהלה על שנפל לידיהם רכוש ללא עמל. ביום ראשון זה מפרפרים אנשי לוזישט ואנשי טרוכנברוד בין החיים והמוות. מבוהלים, לכודים בתוך בתיהם, כשפטרולים של הרוצחים יורים בכל מי שמעז לצאת מפתח-ביתו. למחרת, ביום שני הובלו כארבעת אלפים איש ואישה על ילדיהם וזקניהם לבורות שנכרו יום קודם על יד הפזברזה - מושבה פולנית.

ממשפחות הבורסקאים ואלה שהצליחו להימלט מן הטבח, הקימו הגרמנים גיטו קטן בשלישט. לאחר הטבח הראשון התפכחו קומץ בחורים ויצאו ליער לאחוז בנשק. על פרשת היציאה ליער וארגון הקבוצה הפארטיזאנית, שהייתי בין מייסדיה אפשר לקרוא בספרו של גד רוזנבלט "אש אחזה ביער", ואת עבודתי, שפירסמתי "בספר הפרטיזאנים" בהוצאת הקיבוץ הארצי. כמו בכל הקיבוצים היהודים, באה ההתפכחות מאוחר. לו היינו מתחילים לארגן את היציאה ליער לפני הטבח הראשון, כשעדיין היו מאות רבות של נוער חסון ונועז, היו הדברים אולי נראים אחרת. הטבח השני התקיים ביום כיפורים ,1942 כאשר יהודים חזרו מן היער להתפלל. הטבח השלישי התקיים בדצמבר 1942. אנחנו הפארטיזאנים כבר לא היינו ביערות שלנו. נלחמנו בחטיבת קובפאק המהוללת, החטיבה הפארטיזאנית שהתפרסמה במלחמתה הנועזת נגד הגרמנים, ממנה השתחררתי ב-20 למאי 1945.

עמותת בית טל

ע"ש קדושי טרוכנבורד ולוזישט בישראל

כצנלסון 68 ת.ד. 1350 גבעתיים 5327605 |  אימייל: beit.tal@gmail.com

הוקם ע"י MeyData - אתרים קהילתיים