חנה ציפורן

זכרונות (15/08/2016 18:37)

ילדות שנתקדרה / חנה צפורן

 הימים ימי סתיו. השמים מתקדרים, ומדי פעם יורד גשם טורדני ההופך את הדרכים לבוץ. מצב רוח עגמומי. הימים הולכים ומתקצרים. נדמה לך, שהנה סוף העולם. החושך גובר על האור. ומתוך החושך האפילו החווירו שמים, ונוע ינועו גוניהם ברוח הומייה ונדמה לי כאילו אני נופלת לתוך בור עמוק ללא תחתית, כבולה אני בתוך ה"אני" כבכלא נעול.

נדמה לי כי קשה לשאת את הבדידות בתוך ההמון, וקשה לעמוד מול התהום שגיליתי בקרבי. תהום פעורה. ואני על סף האבדון, אין זה, שתופעות הטבע שיקפו היטב את המצב החברתי, האנושי - בימים ההם.

הימים, ימי כיבוש הרוסים את אוקראינה המערבית, ובתוכה גם עיירתנו זופיובקה. כל החיים החברתיים שהיו קיימים לפני המלחמה, הופסקו. נותרה תקווה בלב להגיע לציון, ולהצטרף למאבק למען תקומת מלכות ישראל, אבל זו רק כזיק בלב, מבלי יכולת בתנאים הקיימים להגשימה. יום, יום, הגבולות לחופש הולכים וננעלים. הטוליטריות הקומוניסטית מגבירה כוחה. והדי המלחמה מחרישים אוזניים. ונראה לך כי הנך שקוע היטב בבוץ הטובעני. וכל החלומות היפים והתקוות - נגנזים על סף האבדון.

בימים האחרונים אני פוגשת הרבה מהחברות והחברים. השמועות אומרות, כי בחלקם יצאו בחשאי מטרוכנברוד במטרה להגיע בדרכים לא לגליות לווילנה. שאז הייתה עדיין חופשית ומחוץ למשטר הקומוניסטי. והנה מופיע צבי גלמן ז"ל. ומציע לי ולחברתי מכלה שוסטר להצטרף אליו לווילנה.

להחליט על צעד זה, לבדי, לא היה בכוחי. הימים כבר ימי חורף בעיצומם, סוף דצמבר 1939. ולעמוד בפני בעיה, לצאת לדרך לא דרך, נתיב לא מוכר ולא ידוע, לעבור באופן בלתי ליגלי גבולות, בנות שעדיין לא התנסו בחיים קשים, של דאגה לעצמן, להתרחק מאהבת אב ואם, מדאגתם וטיפולם. ואם נגיע כבר לווילנה, האם נוכל להגשים את חלומותינו להגיע למולדת ולהצטרף לחברינו הלוחמים (כדאי לציין, שעוד לפני המלחמה היינו מאורגנים בתאי האצ"ל בחו"ל).

גמלה בלבי החלטה לגשת לאבי הי"ד, לשאול לעצתו. אבא שהכיר את המציאות והבין את מהלך מחשבותינו, אמר לי באלה המלים: בתי, אין בפי עצה ותושייה, לומר לך כיצד לנהוג. איני יכול לייעצך, להישאר עמנו, כי איני יודע מה ילד יום, גם לא אדע, אם תצליחי להגיע למחוז חפצך. קחי, אפוא, את גורלך בידך, אולי יצליח ה' דרכך, וישאר לפחות שריד ממשפחתנו.

לא היססתי, לאחר דברי אבי הי"ד, ובדצמבר 1939, כשהשלג והקור חדרו לעצמות יצאנו מכלה שוסטר ואני, בחשאי מזופיובקה, בדרך לקובל בהתאם

להוראות של צבי גלמן ז"ל, שם נפגשנו עם קבוצת ביתר"ים, משם נסענו לברנוביץ, קרוב לגבול ליטא ורוסיה, ובמקום זה פגש אותנו תנחום רבינוביץ, היה זה ביום ששי. נשארנו יום ששי ושבת בברנוביץ, משם נסענו ללידה. גם שם מצאנו הרבה פליטים שהשתכנו בבית הכנסת וביניהם פגשנו את צבי בליטשטיין ומאיר דרזנר, שלא עמד בתלאות הדרך וחזר לטרוכנברוד. בינתיים תנחום מצא עבורנו מדריך שיעביר אותנו את הגבול, כמובן, בעבור תשלום וכסף מלא. שם פגשנו את: חנה פוטש וצבי גלמן ז"ל, שביחד היינו צריכים לעבור את הגבול לאיישישוק שנמצאה באותו זמן תחת השלטון הליטאי. כאשר הגענו לבית המדריך, מצאנו הרבה גויים, שגם הם התכוננו לעבור את הגבול, אבל מטרתם הייתה אחרת, קונטרבנדה "סחורה מוברחת" וחלק מהקבוצה בראותם את כל ה"כבודה" נרתעו והחליטו לא להצטרף אלינו, ועזבו את המקום. רק אני ומכלה והקבוצה מקובל, איתנים בהחלטתנו, יצאנו לדרך.

היה זה קרוב לחצות. בדרך פגשנו חלק של קבוצה אחרת, שהצליחו להימלט ושהנותרים נתפסו ע"י שומרי הגבול הליטאים, שבדרך כלל היו מחזירים אותם, לשומרי הגבול הרוסיים. ולאחר ישיבה בכלא היו מוחזרים למקומות מגוריהם, או שהיו נשלחים לסיביר. לאחר התייעצות, החלטנו, בכל זאת כולם יחד לעבור את הגבול, והמזל האיר לנו פנים.

ב-18 בינואר 1940 עברנו את הגבול והגענו לאיישישוק. שם התחלקנו לקבוצות והתפזרנו בבתי הכנסת. יש לציין, כי המתפללים דאגו לנו, היענות היהודים לפליטים הייתה רבה וחמה. ככוכב הנוגה בליל חשכה, כך נצצו בימים ההם המעשים הטובים של היהודים, שטיפחו באהבה ובמסירות, והגישו את מלוא העזרה.

עסקני המקום חילקו אותנו בבתים פרטיים, שבעליהם הסתירו אותנו מעיני המשטרה הבולשת בכל פינה. לאחר יומיים יצאנו באוטובוסים בדרך לווילנה,ועל אף חיפושי המשטרה באוטובוסים, הצלחנו לעבור את הדרך בשלום, וזה הודות לתעודות המזויפות, שהכינו בעבורנו יהודי איישישוק. בצהרי יום, הגענו לווילנה. הרגשותינו היו מעורבות, מצד אחד הצלחנו לעמוד בתלאות הדרך והגענו אל עולם חופשי, שוב נמצאנו בין אנשים חופשיים, ובעיקר בין חברים וחברות בית"רים וחברי אצ"ל. שהיו כבר מאורגנים בתוך פנימייה ברחוב פורטובה 4 בווילנה, וההרגשה הנעימה ביותר הייתה, שעברנו את מחצית הדרך לארץ הנכספת. ומאידך - הרגשנו לפתע את הניתוק מהבית, וכרסמה דאגה בלב, מה מתרחש אצלם כיום, העתיד - מי יישורנו. ובינתיים, הביתר"רים בווילנה דאגו לנו לסידור זמני, עד שיימצא בשבילנו מקום קבוע. לבסוף מצאנו, מכלה ואנכי חדר לגור בו, ומדי פעם יצאנו לעבודה מזדמנת למחייתנו. כך עברנו את חורף שנת 1940. לקראת האביב החליטו ראשי התנועה לפזר את יושבי האינטרנט, אם משום "עינא בישא" של הדב השכן ממזרח, או מתוך בעיות כלכליות. כל תברי הארגון

הועברו לחווה חקלאית במרגלובקה שהייתה שייכת ליהודי בשם גולדברג. שם קיבלנו חלקת אדמה שעיבדנו בהדרכה האגרונום שפילפויגל, מטעם חברת "אורט". כן השתתפנו בעבודה השוטפת של המשק, ביחד עם האריסים, בקציר, בחריש וכיו"ב. הבנים עשרות במספר, אוכסנו בתוך מחסן התבואה, שרוקן למטרה זו, והבנות ישנו במבנה רגיל שבו היה גם המטבח, וחדר אוכל משותף, דוגמת קבוצה הכשרה לקראת עלייה ארצה. במשך הזמן נעשו ניסיונות לשלוח חברים לגבול השבדי לעבור דרך הים לשוודיה, בכדי להגיע לישראל בטרם יפלשו הרוסים לליטא, אבל ניסיונות אלה נכשלו, ובסוף הקיץ הזמינו הרוסים את עצמם לליטא.

כך הקיץ הקץ על הקיץ, הגיע הסתיו ולאחריו החורף, והקור של אשתקד עדיין בעצמותינו. משתתפי החווה במרגלובקה, התפזרו לכל עבר בליטא. החברים מזופיובקה, ביניהם, מכלה, דבורה אברהם, דב, צבי וטוביה עברו לאוקמרג (וילקומיר) ואני עם קבוצה אחרת עברנו לשאוול, אחרים נדדו בין קובנה לווילנה בחיפוש אחר דרך להגיע לישראל.

ביום סגריר ומדכדך, הופיע אברהם גלויברמן מהחברה של פינסק, והודיע לנו כי קיימת אפשרות לקבל טרנזיט (העברה) דרך מוסקבה לישראל. לצורך זה, יש להגיש בקשת כניסה למוסקבה בצירוף אישור השגרירות הבריטית, כי לרשותנו באיסטמבול אשרת כניסה לארץ ישראל. (אישור זה היה מזויף, וחולק לחברים ע"י התנועה).אכן, גם אני קיבלתי אישור כזה והיגשתי אותו לב.ק.וו.ד בקובנה, על סמך זה, קיבלתי רישיון מעבר דרך מוסקבה (הגרסה הייתה, כי הרוסים ידעו היטב שהאישורים היו מזויפים, ומשום כך נאסרו הרבה מהמגישים ונשלחו לסיביר. מי ידע מעשה תעתועיהם של הרוסים, בימים ההם ובזמן הזה).

סו"ס יצאתי למוסקבה, הייתי בודדה, שם נפגשתי עם הרבה צעירים יהודיים מכל זרמי התנועה הציונית, שהגיעו למוסקבה באותה המטרה. אבל למגינת לבנו, חדל הקונסול הטורקי לתת אשרות כניסה לטורקיה, וזה לאחר שהקבוצה הראשונה הגיעה לטורקיה, ומשם נתברר כי כל האישורים זויפו. נשארנו במוסקבה,בחוסר ישע וללא פתרון. עם כל זאת, קיימנו "אל תתייאש מן הפורענות" אהבת המולדת הבהבה היטב בנפש, תוך הכרה כי עוד יבואו ימים טובים, ואכן, נמצא יהודי בשם שטיין מלוד'ז שהגיע למוסקבה לעשות כל מאמץ לשחרר משפחתו שגורשה לסיביר, והוא אשר עזר לנו לקבל אשרת מעבר מהקונסול הפרסי, כי משם קרובה הישועה להגיע לארץ ישראל.

יצאנו ממוסקבה ברכבת לבקו, ומשם במעבורת לגבול הפרסי, ומשם באוטובוס לטהרן. יהודי בשם פולק מטעם הג'וינט דאג לכל צרכינו. את חג הפסח ערכנו, עם קבוצה גדולה של פליטים יהודיים בבית מלון בטהרן.

ובליל פסח, עם הסיפור על עבדות מצרים ועל יציאת מצרים, הרבינו להרהר על התלאות שעברנו, זיכרונות עבר וחלומות עתיד נתמזגו יחד, כך דרכה של

היהדות, להבליע נימי יגון במקום לחוג מתוך נחת רוח, שבח והודיה, עריכת הסדר הייתה מהולה בנטפים מרים בזכר ל"טיט" וב"שפוך חמתך" ולבסוף ב"שירה חדשה הללויה" לתקווה שלשנה הבאה נערוך סדר פסח כהלכתו "בירושלים הבנוייה".

תם חג הפסח, בטהרן לא אפשרו לנו לשבת זמן רב, והעבירו אותנו למשאט. שם ישבנו שלושה חדשים, וכל הקבוצה הועברה יחד לבומבי שבהודו (מפרס לצאת ארצה, היה בלתי אפשרי, היה זה בימי המרד של רשיד, ולא ניתן לעבור לישראל). התחלנו, אפוא, שוב בחיפושי דרך, כיצד להגיע ארצה. סרטיפיקטים לא היו לנו, ולמעשה היינו מנותקים מכל גוף ציוני שיטפל בנו, אבל למזלנו, בין הפליטים נמצאו בחורי ישיבה שהיו להם סרטיפיקטים לעליה, ושוב התחילה ה"שיטה" לפעול. סידרו לנו נשואים פיקטיביים עם שני בחורי ישיבה, אבל משום מה הבריטים עקבו אחרינו ונוכחו שאני וחברתי ברוריה לא גרים כזוגות נשואים, הוזמנו לחקירה. אבל גם כאן באה הישועה מאחד היהודים טובי הלב ואצילי נפש, הרב פלונצ'יק שהיה גם בדרך לארץ. הודות לו ובהשפעתו שוחררנו ממעצר.

לכאורה, תמו כל תלאותינו, בדרכנו ארצה. בהיותנו באניה דרך הסואץ, שמענו שפרצה מלחמת רוסיה-גרמניה, והגרמנים הפציצו את הסואץ. ברגע האחרון הספקנו להגיע ארצה. תחנתנו הראשונה הייתה מחנה המעצר בעתלית, שם הוחזקנו ע"י האנגלים כשישה שבועות, שם נפגשתי עם בני עיירתי שהגיעו לפני ארצה.

המלחמה התפשטה בעולם, השמדת היהודים ע"י הנאצים החלה, וביניהם נרצחו, חוללו כבודם, ונשפך דמם בידיים טמאות על קידוש השם, יקירינו וביניהם, הורי היקרים ובני משפחתי.

ודאי קשה למצוא נטפי נחמה לאחר כל השואה הגדולה שמחקה מספר החיים מיליונים מבית ישראל, ואני בודדה, שריד יחיד ממשפחה מסועפת. הגענו כבנים בונים שכם אחד עם הישוב כולו, להוסיף חלקנו לתקומת מולדתנו.

אכן עשיתי הכול, במסירות ובאהבה, בחירוף נפש לתת יד להנחיל לעמנו את חירותנו.             

עמותת בית טל

ע"ש קדושי טרוכנבורד ולוזישט בישראל

כצנלסון 68 ת.ד. 1350 גבעתיים 5327605 |  אימייל: beit.tal@gmail.com

הוקם ע"י MeyData - אתרים קהילתיים