חווה וקסלבוים

זכרונות (15/08/2016 18:35)

הבהובי זיכרון / חיה וקסלבוים- נען

זה חמישים שנה כמעט מאז עזבתי את הבית. שעמד לו באמצע העיירה טרוכנברוד. (אתת מהעיירות התאומות טרוכנברוד ולוזישט). לכתוב על עצמי?

הרי זה וכאין וכאפס לעומת אלה שעברו את הסוף של טרוכנברוד ולוזישט כעשר שנים כמעט לאחר שעזבתי את העיירה, מה עברו משפחת מנדל בורק בחבורות הפרטיזנים. מה ששר חיים וגד וחבריהם, שהם היו עדים למראות התופת על פני האדמה. שם נספו כולם - כל אלה שהשארתי ב-1933 בחיים כשהם מלווים אותי עד קצה - העיירה, על זקניהם וטפם, ובאו להיפרד ממני בעלותי ארצה. כל זה הרי נלקח כאילו מעולם דמיוני שאותו לא העלתי בדעתי ושאיש זולתי בוודאי לא העלה, איך יקירי אוכל להעלות נר לזכר המשפחה שלי - בתוך כל המשפחות היהודיות משתי העיירות שהושמדו, ונרצחו בצורה האכזרית ביותר רק כמה שנים לאחר שעליתי ארצה, הרי מחלב אמי היהודייה ינקתי עם ילדי השכנים גדלתי - אתם מהפת הדלה שהעירה סיפקה לתושביה - כולנו גדלנו, תמיד אשא בלב מראות-ילדות של העיירות שלנו שהוקמו ע"י סבים רחימאים שלא רצו לשרת בצבא הצאר והקימו בתוך ביצות ווהלין את טרוכנברוד ולוזישט שם הקימו משפחות, גידלו ילדים ולאחר מכן דורות שבהם אנו גדלנו, זאת הייתה כנראה בריחה לארץ לא נודעת ולעתיד עוד פחות ידוע. לגבי סבים רחימאים שברחו מצבא- הצאר וקבלו על עצמם לבנות חקלאות ולהבנות מזה, שלאחר שנים נשארו תקועים הרחק מישובים עירונים מפותחים. ואפילו ממסילת-ברזל, מחשמל, ומים - ימי ילדות ספוגות טראומות מלחמת-עולם ראשונה, שהשאירה צלקות של עוני ורעב ושוד. בסביבה שעברה מיד ליד. מרוסים לפולנים וזה הותיר להרבה זמן את הרעב שלאתר המהפכה, ואת האכזריות והאנטישמיות של הפולנים, ובשנות ילדות אלה כמו מחלום רחוק עולות דמויות נודדות ושירי-מולדת בפיהם אלה היו שומרים וחלוצים ששרו דרך גבולות "גנובים" מרוסיה דרך פולין ועימהם הגיעו סיפורי-המולדת-הישנה והאבודה, חלום דורות יהודים, בצר להם.

זכורים לי החדר של שמואליקל, ושל יוסלה המלמד, מקום שילדי טרוכנברוד למדו בשחר ילדותם קריאת האות העברית, ולימים קם גם בית-ספר תרבות, מפרוטות של הורים עניים, שפת לחמם הוציאו בזיעת אפים מאדמת טרוכנברוד וממסחר רוכלים בכפרי האוקראינים שבסביבה שלא פעם שילמו בחייהם. כשבקיץ מעבדים את שדות תפוחי האדמה, שעועית, כרוב ומכינים את הפת לקראת החורף הארוך והקר של ווהלין, ופולסיה, וחלק מהבנים נוטשים את העיירה ונוסעים לקנות דעת בישיבות רחוקות מהבית, והחלק האחר מחפש מוצא מהמציאות ללא עתיד.

וכשהופיעו השליחים הראשונים מקרן הקיימת וריתקו בסיפוריהם את תושבי העיירה על עליה ועל בניה על שומרים ומעלליהם הרי משב-הרוח שהגיע מארץ של ספרי הקודש. מארץ אליה נישאו תפילות מדור אל דור - נדלקה בעין שלהבת בלב כולם, ומתוך החלומות האלה צמחו תנועות-הנוער החלוץ הצעיר והשומר-הצעיר בבית הספר וה"בית"ר" ובתנועת הצעירים תמכו הכלל- ציונים של המבוגרים שלא חסכו פרוטות לקופסת הקרן הקיימת. ובשנות העשרים המאוחרות כבר קמו תנועות יותר חזקות שסחפו עימהם את הנוער כמעט כולו לויכוחים סוערים על יד מנורות הנפט בערבי החורף, וביערות - הסבוכים בימי הקיץ.

ההתדפקות על שערי ארץ סגורה לא נפסקו לרגע, אבל רק מעטים זכו להגיע. ממעט רישיונות העלייה שהמנדט הבריטי הוציא תחת לחץ של התנועות הגדולות הציוניות ובהתנגדותם בכוח של הערבים, הפרידה מהורים שלא התנגדו לדרך בניהם - הורים שלא יכלו להבטיח עתיד לבניהם בארץ לא להם, נתנו את ברכותיהם, תוך תקווה שהם יגיעו גם כן. והשנים הראשונות בארץ המדברית ארץ החלומות, החרבה שחיכתה לנו, לא הכזיבה אותנו ולא הכזבנו אותה, שחר עלייתנו - הייתה קשורה עם שחר בנייתה של ארץ-העתיד לעם המתדפק על שעריה, אלה ימים בהם נטענו עצים במדבר החולות, בהם עבדנו בחצץ, לבנות כבישים ולקשר ישובים, בהם במו ידינו סחבנו מלט על פני פיגומים, לבנות בית לבאים, אולי זהו הנר שיכולים אנו להציב לזכר אלה היקרים, שלא הגיעו עד הלום? הרי בלילות הקימונו ישובים בישוב במצור- לעם מפוזר במצור בנכר, הם לא הגיעו כי השמידו אותם, כי היו יהודים, כי היו חלשים כי בפניהם העולם היה סגור. לא הייתי עימהם כשהושמדו ע"י צו הצורר, בידי שכניהם האוקראינים והפולנים. את זעקותיהם לא שמעתי בעמדם ע"י בור - קבר. המעטים שניצלו שסוחבים עימהם את זעקת האימים והביאו עימהם את בשורת איוב על משפחתי, ועל כל מה שהיה, וכאילו מעולם לא קרה הדבר הרי לא נשאר מאומה משתי העיירות.

רק תילי - עפר המצמיחים עשבים על קברי-אחים גדולים, שאיש אינו מבקר על פני שדות נכר שהייתה פעם עיירתי, בה גדלתי אצל משפחה שנמחקה עם כולם, ויש לילות שאני מחכה שפתאום יופיע הרשל או מתס, איש לא ראה אותם שהם הושמדו, האם זה קרה? "נער הייתי וגם זקנתי" עזבתי אתכם בת תשע-עשרה. הייתי נושאת, אני, על שכמי זכרונות יהודיה מעיירה נידחת בארץ נכר רחוקה. עירה שהייתה ושאיננה עוד. משפחה שהייתה ואינה עוד. חיה אני במדינה שלי עם משפחה שהקימותי,ושבני עומדים על משמר המדינה - מדינה שאורבים לה אויבים. בתוך עם שאורבים לה אויבים בעולם כולו. כאז כן עתה עוד הבשורה אינה שלמה לגבי עתיד עמי, ומה? ואיך? לספר? לגבי הם בתוכי הם נעלמו לגבי ילדינו. זה סיפור מעולם דמיוני לגבי קרובים הפזורים באו זה כמו לכל היהודים הפזורים בעולם: "לי זה לא יקרה" ובכל זאת זה קרה, תסלחו לי על המונולוג והוא מעט מזעיר הנישא בלב שכה אהבתי ואיבדתי, מעבר לכל השקפת-עולם וצורת חיים של כל אחד מאתנו - אני אוהבת את בני עיירתי, ומרגישה אתכם כחלק ממני אנשי ט"ל ותמיד זה יישאר כך.

 

עמותת בית טל

ע"ש קדושי טרוכנבורד ולוזישט בישראל

כצנלסון 68 ת.ד. 1350 גבעתיים 5327605 |  אימייל: beit.tal@gmail.com

הוקם ע"י MeyData - אתרים קהילתיים