נתן רוזנסון

זכרונות (15/08/2016 18:29)

נתנאל רוזנזון

  
 נתנאל רוזנזון מתוך ספרו: "בשבילים וביערות"

המחבר נולד בעיירה קורוב שליד לובלין בפולין.

בהיותו בן 18, פלשו הנאצים לפולין. בהיכנסם לעיירה שרפו תוך מחצית השעה את בתיה. הם הרעיבו את האנשים, שדדו, אנסו, רצחו, גירשו את הנותרים מעל אדמתם ושילחו אותם למחנה- השמדה. לא היה איש בעולם שיבוא לעזרתם.

המחבר, שהיה עד-ראיה למעשי ההתעללות והר צח, וכן חלק מבני-משפחתו, הצליחו להימלט והגיעו אל העיירה זופיובקה (טרוכנברוד), שהייתה בשטח פולין שנכבש על-ידי הרוסים, ושם ישבו עד בוא הנאצים במסע כיבושיהם מזרחה, בשנת 1941. כל בני המשפחה ברחו אל היערות ושם נרצחו. המחבר מצטרף לקבוצת פרטיזנים יהודים ורואה בלב כואב את סבלם של היהודים ביערות, כשהם עזובים לנפשם, קרועים ובלויים, רעבים וקפואים, ללא תקווה. כעבור זמן קצר הצטרף לחטיבת הפרטיזנים שבפיקודו של הגנראל קובפאק.

 שנתיים שירת בחטיבה זו, נדד בהרים וביערות, השתתף בקרבות ולחם נגד הנאצים, עד שנפצע בשנת 1943 והועבר לבית-חולים בקיוב. בשנת 1946 עלה ארצה.

אותו לילה שררה רגיעה גם בגטו היהודי הקטן בעיירה הקטנה של ווהלין. אלא ששם בבתים לא ישן איש אחרי שנשמעה ירייה, ירייה אחת ויחידה. הירייה הדהדה בכל העיירה. הדבר קרה בשעה 8 בערב. ההליכה ברחוב הייתה אסורה. רק שני ז'אנדארמים גרמנים התגוררו בעיירה והם שלטו על כל היהודים. היו אלה קייזר וגרובר. קייזר היה כבן 35, בעל קומה בינונית, תמיר. הליכתו הייתה איתנה ובטוחה. הוא חשב את עצמו כבן לעם האדונים וראה את האחרים סביבו כעבדים. גרובר היה גבה- קומה ושמן יתר על המידה, שקט ומתון. שניהם היו תמיד שתויים, אהבו וודקה עם דבש שהיהודים היו מספקים להם. לעזרתם של שני הגרמנים באה המשטרה האוקראינית, ששירתה קודם לכן את השלטון הסובייטי.

 נשמע קולו של אחי חיים. הוא התחיל לדבר משהו. אבן נגולה מעל לב האנשים, שהרי כולם חיכו למילה כלשהי. "עכשיו ,ילדים, אני יכול לומר לכם את כל האמת". כולם הקשיבו דרוכים.

"הוא היה יהודי נחמד, טוב וישר וגם יהודי אדוק. עליכם לדעת, כי אני עצמי שמעתי אותו מתפלל. הוא היה מלא תורה ואפילו את הגמרא ידע בעל פה. אכן קלינגר, ד"ר קלינגר, גם אתה אינך עוד. אם הם רצחו אותך בצורה כל כך אכזרית באמצע העיירה, סימן שהם החליטו לחסל את כולנו".

בין כל הפליטים, שברחו כדי להינצל מדי הרוצחים הגרמנים, לשטחים שנכבשו על ידי הסובייטים, היה אדם מקאליש. הוא השתקע בעיירה קטנה ואולי בכפר גדול ועבד כמורה בבית הספר המקומי. הוא הסתגל לתנאים החדשים וחי. מי שהסתגל בזמן השלטון הסובייטי, יכול היה לחיות לא רע, וכך היה הדבר גם איתו. הוא ידע שפות אחדות. גם רוסית למד תוך זמן קצר. היה אוכל במסעדה מבלי לברור, למד בעצמו ולימד את ילדי האיכרים. הוא היה גבה קומה, הדור והצליח בכל החוגים. היה מרוצה מעבודתו וחיכה שהמלחמה תסתיים, שהגרמנים ייסוגו ושהמשחק ייגמר. אך הגורל רצה אחרת. הרוסים ברחו מיד והגרמנים הגיעו מהר.

כאשר באו הגרמנים, לא היו דרושים עוד מורים יהודים בכפרים האוקראיניים. כל היהודים רוכזו בעיירות. אסור היה ליהודים לנסוע ברכבות ונאסר עליהם לעבור מעיר לעיר. המורה קלינגר החליט לא להיכנס לגטו יהודי ככל האחרים, כדי לעבוד למען הגרמנים ולחכות עד שיחוסל כיהודי מעונה. הוא הרגיש, כי בכישרונותיו עודנו מסוגל למלא תפקיד חשוב ולסייע תוך כדי כך לאוכלוסיה היהודית. קלינגר הציג את עצמו בפני ה"גביטס- קומיסאר" של אזור לוצק כפולקס-דויטש. הוא היה גבה קומה, בהיר שיער, אפו סולד והגרמנית שבפיו הייתה רהוטה. קלינגר התעלם מן העובדה שבמרחק ארבעים קילומטרים מלוצק עבד בבית הספר כיהודי אצל השלטון הסובייטי. לא עבר זמן רב וראינו בעיירה אזרח גרמני שהיה מסתובב עם שני הז'אנדרמים ומבקר במפעלי העורות המקומיים. שמו של קלינגר הוחלף לד"ר קלינגר. הוא היה ראש העיירה, שלט במקום, הביא חומר גלם לבתי החרושת, קיבל מהם את העורות המעובדים והוביל אותם ל"גביטס-קומיסאר".

המצב בעיירה השתפר מיום ליום. האנשים עבדו וחיו,איכרים באו מהכפרים שבסביבה, התנהלו חיים נורמליים. ד"ר קלינגר התגורר אצל משפחה יהודית עשירה ושם היה מקבל את הגרמנים שבאו מהערים הגדולות. לא פעם ביקר שם אצלו ה"גביטס-קומיסאר" בכבודו ובעצמו בלוויית פקידים גבוהים של הגסטאפו. נעשו שם הזמנות לעורות מעובדים בשביל הצבא הגרמני וכן למוצרי עור, כגון תיקים ונעליים. גם בביתנו עסקנו בייצור תיקים לגרמנים והם היו מבקרים אצלנו לעתים קרובות ואף שותים וודקה. גם קלינגר היה בא איתם לבקר אצלנו, כמו שנהג לעשות בבתי-מלאכה אחרים. כאשר השוטרים האוקראינים חטפו יהודים לעבודה, והם היו באים לד"ר קלינגר ומבקשים שיספק להם יהודים, היה מגרש אותם ואומר, כי העיירה שייכת לשלטון הגרמני וכי כל האנשים מועסקים. באותו זמן חטפו בכל העיירות הסמוכות אלפי יהודים לעבודה, שממנה לא חזרו עוד.באותו זמן שלטו בעיירות האחרות הגסטאפו והמשטרה האוקראינית שהתעללה יום-יום באנשים ברחובות, בזזה את הבתים, העלתה באש את החנויות, ואילו כאן ניהלו היהודים אורח-חיים נורמאלי תחת הנהגתו של ד"ר קלינגר.

אחי חיים היה עוזרו של ד"ר קלינגר. הוא נשא חן בעיניו כאדם הגון, חרוץ ואמיץ. קלינגר היה לוקח אותו עמו ל"גביטס- קומיסאר" בלוצק כדי למסור את הסחורה המיוצרת ולקבל הזמנות חדשות.

הדבר נמשך עד אביב 1942. משום מה הביא האביב רוחות רעים לעיירה.

נראה שקלינגר לא הצליח לעמוד עוד בפני לחציו של השלטון הגרמני.

הופיעו גרמנים זרים עם משטרה אוקראינית והחלו לחטוף יהודים לעבודה.

ה"יודנראט" היה חייב לספק אנשים שלא היו בעלי מקצוע. כל יום הלכו ששים יהודים, אך הם היו חוזרים אחרי ימים אחדים. אחר כך החרימו את הבהמות, הפרות והעזים. דרשו כבר לספק זהב, בגדים ופרוות וחפצי- ערך אחרים.

באחד הימים חזר חיים עם ד"ר קלינגר מלוצק בשעה מאוחרת בלילה. כאשר שאלנו אותו מה נשמע, ענה, שהמצב איננו טוב. הוא סבור שהמצב רציני ויש לחשוב מה לעשות. אבא ירד מהמיטה והתיישב על ידו. בבית דלקה מנורת נפט קטנה, ועל הקיר הופיע צל. כולנו שכבנו בעיניים פקוחות במיטות ושמענו את הדברים שסיפר חיים לאבא:

"קלינגר לא הוציא הגה במשך כל היום, רק ישב מהורהר ומזמן לזמן אמר פסוקים מתהילים וכל נדרי. כשיצאנו לשם השכם בבוקר, זמזם כל הדרך: 'נבלה אותם...' כשהגענו לשם, אכלנו ארוחת בוקר, מסרנו את הסחורות המוגמרות ואחר כך נקרא ד"ר קלינגר אל ה'גביטס קומיסאר'.

הגיעו אלי משם צעקות איומות, צעקות מפי הגרמנים. את קולו של קלינגר לא שמעתי. ייתכן גם שהכו אותו. הוא יצא משם רצוץ ופניו היו חיוורות.

חומר גלם חדש לא קיבל. הוא לא הוציא עוד הגה מפיו ואני לא שאלתי.

אני סבור, כי עכשיו כבר לקחו אותו. מי יודע, האם הניחו לו ללכת לישון בביתו".

אבא שלח אותנו בשעה מאוחרת בלילה לראות האם קלינגר נמצא בביתו. יצאנו מהבית. היה לילה אפל. חמקנו ליד הבתים עד שהגענו לחלון ביתו. בפנים היה אור והוא ישב לבדו על יד השולחן. אבא אמר, כי הוא סבור, שקלינגר יברח עוד הלילה מהעיירה. אך הוא לא ברח. ד"ר קלינגר לא השאיר את העיירה. קלינגר רצה להציל את העיירה בכל כוחותיו, אלא שהוא לא היה עוד אותו קלינגר.

צעדנו יחד בין המון האנשים הצועקים והבוכים מלווים ביריות. כולם התנועעו ואנו יחד איתם, עד שהגענו לקצה, שם עמדו השוטרים. כאן נעצרנו. הרובים היו מכוונים אלינו. עכשיו די היה בצעד אחד נוסף, כדי שהכול ייגמר ואנו נשכב כאן על הארץ נקובים בכדור או בכדורים אחדים, או שניפול מיד מתים. לא נרגיש עוד איך מסירים את הבגדים מעל גופנו ומשליכים אותנו עירומים לבור יחד עם יהודים אחרים. ואולי אשאר שכוב פצוע, הדם ישתות ואיש לא יוכל לעזור כדי לחבוש את הפצע. להיפך, עוד אחטוף בעיטה ממגף של שוטר. אוכל לצעוק, להתחנן, ואיש לא יוכל להגיש לי טיפת מים. אפשר להיגאל מן הייסורים האיומים רק כאשר יובילו את כולם לבור. אז תשתדל להגיע הראשון לבור ועוד תתחנן שהבור יהיה קרוב ככל האפשר.

עשרות רובים היו מכוונים לעברנו. "הנייק, צריך לברוח". נשמעות יריות אחדות והנה נופלים כמה אנשים, מתפתלים בכאביהם. התערבנו בין כל ההמון והלכנו חזרה. לא הלכנו עד לאן שרצינו, אלא לכיוון שאליו דחפו אותנו. לא ראינו מה התרחש סביבנו. דעתם של האנשים נטרפה יותר ויותר כאשר ראו הרבה דם ושמעו את הצעקות שגברו והלכו והפכו לנחשול סוער ואדיר הבולע אנשים טובעים בים.

עמדנו קבוצת גברים צעירים בחוץ, שניים- שניים בשורה. סביבנו שוטרים עם רובים דרוכים לירייה אילו ניסינו לברוח. הגרמני הזקן ספר עד שלושים, בדק אם לא יצאו יותר, אך לא היו יותר. היינו שלושים בדיוק. עמדתי בשורה האחורית, ולפתע ראיתי את מונדק עומד בשורה הראשונה. הוקל לי, הגורל זיכה אותנו להיות יחד. שררה שתיקה. איש לא ידע מה יתרחש כאן. הגרמני הזקן שהוציא אותנו נראה עצבני מאוד, הוא הסתובב אנה ואנה עם אקדחו בידו. הוא צעק על השוטרים, אבל הם לא הבינו אותו. "המשאית, המשאית!" צעק. לא עבר זמן רב והגיעה משאית. אנו עומדים לנסוע, אך לאן? לא, לא נסענו, שוטר קפץ על המכונית וזרק מעליה מעדר, אחד אחרי השני. היינו חייבים לתפוס אותם בידינו. המשאית עזבה את המקום ואנו נשארנו שוב עומדים בשורה, אלא שעכשיו, עם מעדרים בידינו. עכשיו ידענו שאנו הולכים לחפור בורות לאנשים הנאבקים שם המחכים למוות.

"לעמוד ישר!" צעק הגרמני הזקן. עמדנו ישר עם המעדרים על כתפינו כמו עם רובים.

אולי אלה רובים? לא, אלא מעדרים. לא סתם מעדרים, אלא מעדרים גרמנים צבאיים מעולים וחזקים. אילו היו אלו רובים....

המסוגל מישהו להבין מהו רובה?... זוהי חתיכת ברזל, אך אלה הם חיים של אומה.

בלי רובה אתה הולך לבור עם כל המשפחה, עם רובה אתה חי, אתה אדם שווה לעם האדונים הגרמני.

אבל לצערי, אין אלה רובים, אלא מעדרים, שבהם נחפור עוד מעט בור גדול לכל אלה שמחכים שהשלימו כבר עם גורלם. הסתכלתי בגרמני הוא נראה כבן חמישים ומעלה, נמוך למדי. המדים היו תלויים עליו, הכול היה גדול מכפי מידותיו, גם המגפיים וגם כובע- הקצוות. אקדחו היה בתוך הנרתיק, אך מזמן לזמן היה מוציא אותו ומחזירו למקומו.   הוא היה עצבני.

סביבנו עמדו כשישים שוטרים והוא התרוצץ סביבנו וספר בלי הרף, שמא חסר מישהו. או האם יש יותר מדי. הוא היה, כפי הנראה, אחראי לחפירת הבור.

כולם הסתכלו בו וחשבו: "אילו היה המעדר רובה".

"ימינה", קרא בקול, אף על פי שעמד לידינו. כבר עמדנו ערוכים בשלשות, מוכנים לצעידה. השוטרים כיתרו אותנו, הגרמני הלך מאחורינו ואקדחו בידו כך שיערנו לעצמנו, לא יכולנו להפנות את ראשנו. "קדימה צעד!" באה פקודה. צעדנו כחיילים. כולנו רגשנו. בשורה נשמעה: "אנו הולכים לחפור, אנו הולכים לחפור, בורות, בורות, אני כבר הולך לחפור בפעם השנייה".

שוב אני שומע קול: "אנו הולכים לחפור בורות".

"לעצור, לעצור כאן!"

כל כך מהר, בסך הכול עברנו מאתיים מטרים. היינו סבורים כי יובילו אותנו ליער, למקום בו חפרנו את הבורות הראשונים. והנה, נעצרנו ליד הדרך, בין בתים ותושבים. והנה, אנו עומדים בפעם השנייה, עם המעדרים בידנו לצד הדרך.

סביבנו השוטרים. כולנו היינו חורים. עמדנו שעונים על המעדרים והשפלנו את מבטינו. השעה הייתה דקות אחדות אחרי 6, טרם חלפה שעה מאז קמנו, אך הייתי סבור כי עבר זמן רב. כה הרבה עבר עלינו במשך השעה.

שררה דממה עמוקה. עמדנו על העשב, על העשב נמוך מאוד. מרעה. כאן רעו פרות יהודיות מהעיירה האוקראינית. הפרות כבר מזמן אינן.

ועכשיו לא יהיו עוד גם היהודים האחרונים והדממה עוד תגבר.

עבר איכר על העגלה. והוא האיץ בחזקה בסוסו. הוא נסע לשדה כדי לחרוש או לזרוע. עוד יחרשו כאן את האדמה. המחרשה תתקל בעצמות של ילד או אם. האיכר ישלוף את העצם ויגיד לבנו: "כאן הרגו פעם את הג'ידים".

מולנו עמד בית איכרים קטן. הבית עמד בעיירה בין הבתים היהודים. הגוי מצא את פרנסתו בין היהודים. עכשיו עומדים הגויים ליד החלונות הזעירים. הם הציצו בנחת במה שעשו ביהודים. אמרו, כי כבר קיבלו בית חרושת לעורות של משפחה יהודית. לא ראיתי את שיינדלה. אמש טיילנו כאן יחד ונזכרנו איך נראה פעם יום הכיפורים. ייתכן שהיא מסתתרת עם ההורים.

הגיעה מכונית קטנה. היא חלפה מולנו, ירדה מהדרך ופנתה לעברנו. היא נעצרה בשדה, על המרעה, יצאו מתוכה שני גרמנים גבוהים, הנה, אלה הם ה"גביטס-קומיסאר" וראש המטה.

עכשיו החזיקו את המקלות בידיהם השמאליות. בידיהם הימניות אחזו אקדחים. הם צעקו בקולי קולות, תמיד צעקו במלוא גרונם ועל ידי כך הטילו אימה על האוקראינים והפולנים.

הגרמני במדים החומים עשה סימן על האדמה, מה צריך להיות גדלו של הבור. הם יודעים כמה יהודים נשארו. כבר היה להם ניסיון והם יודעים איך להתאים את הבור למספר היהודים שירצחו. הם עשו זאת בכל אוקראינה.

הם לא יכינו בור גדול מדי, הוא יתאים.

כאשר יכסו אותו וכל היהודים ישכבו כאן, עמוק בבור, הם יארזו וישלחו הביתה את הנעליים והארנקים בשביל ילדיהם, ואלה שייצרו אותם וישכבו מתים בים של דם.

נערכנו שוב בשלשות. התחלנו לצעוד, אך באיטיות. רגלינו לא נשאו אותנו. כבר ראינו מה מתרחש כאן. הגרמני צעק: "מהר! מהר! השעה כבר מאוחרת! יהודים ארורים, הזדרזו!"

נשמעת לחישה בשורה: "לא לחפור, לא לחפור!" היא מגיעה מן השורה הראשונה, שם צועד בחור אמיץ בשם משה יוסל. הוא לחש: "אחים, לא לחפור, חבר'ה, לא לחפור, למסור הלאה, לא לחפור! למסור הלאה, עם המעדרים בראשיהם ברגע שנתחיל לחפור". האנשים מסרו את הדברים זה לזה כאילו הייתה זאת פקודה צבאית: "עם המעדרים בראשיהם ברגע שנתחיל לחפור, בין כה וכה נהיה ראשונים..

"כאן לעצור!" צעק הגרמני הזקן.

נעצרנו במקום אותו סימן הגרמני לחפירה. עכשיו לקח הגרמני את המעדר מאחד היהודים, ובמקום שסומן על ידו קודם לכן במקל, הגביר את הסימן כדי שנראה בדיוק היכן לעשות את הבור.

נדמה היה כאילו השתוקק הגרמני לעבוד, כדי שיהיה לו אחר כך תיאבון לאכול. הוא אף חפר קצת אדמה ופיזר אותה הצידה, כדי שנראה איפה יש לפזר את האדמה.

"ועכשיו להתחיל!" נשמעה צעקה מפיו של הגרמני הזקן. היינו ערוכים בשורה. שלושה גרמנים עם אקדחים בידיהם ושוטרים אחדים עמדו לפנינו. רוב השוטרים החמושים ברובים עמדו מאחורינו.

המעדרים חדרו לקרקע והשליכו את האדמה במקומות שסומנו על ידי הגרמנים. עוד פעם מתרוממים המעדרים. גושי העפר התעופפו בעצמה ובמהירות גוברת והולכת. הגרמני היה מרוצה. "העבודה מתנהלת יפה, היהודים עובדים מהר". המעדרים מתרוממים ויורדים, גושי האדמה נופלים, היינו מחוממים מהעבודה.

"חברה, הלמו בראשיהם, כאן מותינו" קרא משה יוסל.

הם לא שפכו עוד את האדמה, הם הלמו בראשים, בגבות ובכל מקום שמצאו.

הייתה זו הפתעה כה רבה לרוצחים, שהגרמנים שמטו מידיהם את האקדחים והשוטרים לא ירו עליהם. הגרמנים צעקו כחיות פרא. כל זה נמשך דקה אחת.רצנו, אכן, לכיוון היער. שרר ערפל, הראיה הייתה קשה, אבל אנו רצנו על פני שדות, מעל גדרות, על אבנים, על חוטי תיל. רצנו. זהו הדבר שרציתי בו. זהו הדבר שהתפללתי לו לאלוהים שייתן לי יכולת לרוץ, לקבל את הכדור בגבי, אך לא להתפשט ולהיכנס לבור. הייתי עכשיו מאושר שאני רץ, רץ רץ.

אלא שהריצה קשתה עלי יותר ויותר, כוחותיי אפסו, אבל יש צורך לרוץ. רצנו איש ליד רעהו. מצאנו את עצמנו בשדה מלא רועים ובהמות. הם חבטו בנו ומנעו מאיתנו את הריצה. אבל מי שם לב למכות.

"בום, בום זזז" ירו

רק עכשיו, אחרי שעברנו כמה מאות מטרים, החלו יורים עלינו בקצב גובר והולך. הם רודפים אחרינו ויורים. הכדורים שרקו לידינו- זזז... אחד מאיתנו נפל, הקורבן הראשון משה יוסל נפל, דווקא זה שארגן את המרי נפל.

הגיבור נפל. אסור לחשוב. כל רגע הכריע. הריצה קשתה עלינו.

"מדוע כה קשה לי, מדוע כה חם לי?" אכן, המעיל. השלכתי אותו מעלי והוקל לי. עכשיו רצתי כציפור, קפצתי כצבי. היריות התרחקו. השתרר שקט. עברנו כקילומטר וכולנו נעמדנו. נשמנו לרווחה. הבטנו במבטים פרועים, רעדנו מפחד אך החלטנו לא לרוץ כולם יחד אלא להיפרד לקבוצות קטנות במקרה שיכתרו אותנו לא יוכלו ללכוד את כולנו.

נסתיימו השדות והחלו להופיע עצים קטנים. התקרב היער. הקבוצות נפרדו לכיוונים שונים. מצב רוחנו השתפר. כאן ביער יכולנו לנשום, היער היה עכשיו מקור חיינו.

בקרבת מקום נשמעו יריות. לא היה זמן לנוח. חיפשתי את מונדק, אך לא ראיתי אותו האומנם נפל, או שרץ לכיוון אחר? לא היה זמן לחשוב. החברה התפזרו לקבוצות קטנות שניים שניים או שלושה ואפילו ארבעה.

פנינו לעברים שונים, אלה למכירים גויים חלקם לעיירות אחרות, ואחרים כדי להישאר ביער. נתקפתי עצבות, תקף אותי פחד. נשארתי לבדי, לאן אלך? הו, כן, אחפש את הפרטיזנים, את קבוצותיי. יש לי לאן ללכת, הנריק ישמח שהצלחתי לברוח. חשבתי רק באיזה כיוון עלי ללכת.

 

בקרב פארטיזאנים

1942. אז כבר השתייכתי לקבוצת פארטיזנים. לאחר שחוסלה העיר חצי שנה קודם לכן, נשארו בגטו הקטן כמה מאות יהודים. היו שם יהודים שנמלטו מערים אחרות וחזרו מהיער ומצאו כאן קורת גג. הגרמנים לא הפריעו, להפך, הם רצו כי יתכנסו כל היהודים שברחו ליער. כך נתמלא ביתנו באנשים זרים, גברים, נשים וילדים, והיהודים היו סבורים, אחרי שהניחו להם לחיות שבועות אחדים, כי לא ירצחו אותם עוד והם חיו באורח נורמאלי. נוסך לזה עבד חלק גדול מהם למען הגרמנים, ולאחר שהניחו להם לחיות בבתיהם, הם היו בטוחים שהם הנבחרים ויישארו לבטח בחיים. הגרמנים נהגו לבוא לשתות ולבלות עם היהודים, והיהודים שכחו מה שקרה אתמול לאחיהם ואחיותיהם ולא רצו לחשוב מה עלול לעלות בגורלם מחר.

קבוצת הפארטיזנים ישבה ביער במרחק קילומטרים אחדים מהעיירה. היערות שם היו גדולים ועבותים מאוד והשתרעו למרחק רב, אך היהודים שברחו ליערות לא יכלו להתקיים שם, משום שנאלצו ללכת בלילות לכפר להשיג מצרכי מזון או לקנותם ושם היו הפולנים והאוקראינים מסגירים אותם בידי הגרמנים או משפיטים ורוצחים אותם. קבוצת פארטיזנים כבר הייתה חמושה. אחי הנריק היה אחד המפקדים שארגנו את הקבוצה והשיגו את הנשק הראשון. הוא היה חיל נועז ואמיץ וכולנו הרגשנו, שהוא יציל אותנו וינקום את הדם הטהור. ימים אחדים לפני יום הכיפורים הייתי ביער יחד עם הקבוצה. בכל העיירה היו שנים עשר יהודים שגמרו אומר לא ללכת למוות אלא ללחום נגד הרוצחים. היה איתנו אוקראיני, קומוניסט, שנמלט מהכפר, משום שהגרמנים רצו לרצוח אותו והוא היה מפקד הקבוצה.

הייתה זו שעת ערביים. החשכה כבר ירדה. ישבנו ביער, שנים עשר גברים צעירים, כולנו רציניים. חלק מאיתנו אחז נשק בידיו. הסתכלתי בהם. ראיתי את אחי הנריק ובידו הרובה. הוא ישב, שיניו מהודקות ושפתיו מכווצות. עיניו נוצצו כאצל אריה הרוצה לשבור את כלובו כדי ללחום.

הוא רצה לנקום ולהציל את היהודים מהגיטו. ראיתי את גרישה, יליד עיירה קטנה באוקראינה, מתון, רציני, מלא בטחון ועשוי ללא חת. ראיתי את וואצין, מורה שהביא את הרובה הראשון, היה מנקה אותו בלי הרף, מצטעצע בו כבאוצר. ראיתי את כל האחרים. משום מה הרגשנו כי נוסף על העובדה שאנו מקווים להציל את עצמנו, אנו עושים היסטוריה. התחלנו להרגיש מה פירושה של פיסת הברזל. הייתה זו הרגשה שלא אשכח אותה לעולם. באותו רגע בו הייתה בידי פיסת הברזל, לא הייתי עוד מחוץ לחוק וידעתי שלא ייתכן עוד הדבר כי כל אחד יוכל להחליט אם נמשיך לחיות או לא. אנו אותו עם אדונים כגרמנים, אנשי תרבות, אנו שווים למרצחים המתורבים ולחיות הפרא של אוקראינה ופולין. אי אפשר עוד לטבוח אותי כדי לקבל את מגפי. מול הרוצח שוכב אדם חדש עם רובה בידו, דרוך לקרב.

זה היה בסוף 1942. ירד השלג הראשון. באותו יום לחמנו נגד הקוזאקים ביער האוקראיני שלנו.

הגרמנים פחדו להיכנס ליער. הם שלחו אפוא קוזאקים אוקריאניים. הדפנו אותם חזרה, אך לא יכולנו עוד להישאר שם. אני זוכר, כי הקרב נסתיים במהירות. לפנות ערב, כאשר כבר החל להחשיך, לקחנו איתנו את נשקנו ופנינו לעבר צפון. ראשונים הלכו הרוסים, שהשתייכו לקבוצת הדיוורסנטים. אנו היהודים הלכנו אחריהם. היה לילה בהיר. ירד שלג דליל שנוצץ כפנינים. למרות שנשאנו עלינו מטען של נשק כבד וכדורים לא הרגשנו קשיים בהליכה על האדמה הקפואה למחצה.

עקבות צעדינו נתכסו בשלג הטרי, ואיש לא יכול היה לדעת היכן נעלמו בלילה. צעדנו בטור עורפי, זה אחר זה בדרכים צדדיות. ככל שהתקרבנו לביילרוסיה, כן גבר הצבע הלבן. כאן כבר היה שלג, יותר עמוק והחורף הורגש יותר.

צעדנו בלי הפוגה שעות אחדות, וככל שהרחקנו לכת, ראינו יערות יותר עבות ושדות נרחבים לבנים. אחרי שעברנו כ- 40 קילומטרים, ראינו כמה בקתות מכוסות בשלג. כאשר דפקנו על דלת הבית הראשון ושאלנו אם הנמצאים כאן גרמנים, אמר האיכר, שכאן עדיין לא היו גרמנים. הסתדרנו בבקתות האחדות כדי ללון כאן בלילה.

בפעם הראשונה מזה חודשים אחדים, מאז אותו יום הכיפורים בו נרצחו היהודים, ישנתי תחת גג בלי פחד, משום שבחוץ היה משמר. חלצתי את מגפיי ואפילו רחצתי את פני ורגלי. היה לי רובה קצוץ עם 10 כדורים שקיבלתי בזמנו מאחי הנריק. היה לי גם רימון. קיננה בי ההרגשה, כי בלילה הזה שוחררנו מן הגרמנים. דבר זה ניכר על פני כל הפרטיזנים היהודים שהיו איתנו. עיניהם שאלו: "נו, איפה עכשיו כל הנוער היהודי שהלך לבורות? הנה עברנו 40 קילומטרים תוך שעות אחדות ושום גרמני לא הנה. הם אינם באים ליערות העבותים".

דימתי בנפשי, כי המצפון מציק לאלה שהייתה להם אפשרות להחליט בדבר קבלת בני נוער לקבוצה. ראיתי אותם בשעה ששוטטו ביערות אחרי השחיטות, קרועים בלויים ורעבים. כולם לחשו מילה אחת: "פרטיזנים".

אני שוכב בבקתה החמה. "איפה עכשיו משפחתי, חווה, הנה ושמואל? אם עודם בחיים, הם חולמים בוודאי על הפרטיזנים. קשה להאמין שהם בחיים. אולי יעזור להם הנריק? אתמול נפרד ממני ויצא לפוצץ רכבת. יצאו איתו עוד חברים אחדים. מחר יבואו ולא ימצאו אותנו. אם יתקלו שם במשטרה, עלול להתרחש אסון. מי יודע, האם אראה עוד את הנריק? כך הפריד הגורל בינינו".

כמה אפשר לחשוב אחרי צעידה כה ארוכה ברגל?

ישנתי שינה ערבה ואף לא יצאתי לשמירה. בבקתת האיכרים הקטנה שורר אור. אוספים את הלבנים, הולכים לשרוף את הכינים. אוספים תפוחי אדמה ומצרכי מזון אחרים ומכינים אוכל לכולם. מורגש אירגון בקבוצה. הוחלט להישאר כאן יום שלם וללכת. ניתנה לנו גם פקודה חדשה: על הרוסים שהיו איתנו- לעזוב. הם נאלצו לצאת מערבה כדי למלא הוראות חדשות ממוסקבה ולקחו איתם את טובי הלוחמים. מאוחר יותר הצטרף גם אחי הנריק לקבוצה הזאת.

נשארנו לבדנו, הקבוצה היהודית, בלי טובי הלוחמים. נשאר איתנו רק קומוניסט אוקראיני אחד, אנטון. כוחנו פחת, אך רוחנו לא נפלה. נשארו עימנו שניים מראשי המארגנים של הקבוצה היהודית: חיים וויצ'ין וגרישה רוזנבלט. הם עמדו בראש הקבוצה בהמשך הדרך. ירד הלילה והמשכנו לצעוד צפונה. ככל שהרחקנו, כן גבר ביטחוננו העצמי. המרחק בין כפר אחד לשני היה גדול. היערות העניקו לנו בטחון מה. אחרי צעידה של ימים אחדים מצאנו את עצמנו בכפר קטן שהכיל בתים אחדים. זה היה הגבול בעבר בין בילרוסיה הפולנית והסובייטית. החלטנו להישאר שם ימים אחדים, לכבס את הלבנים, לתקן את בגדינו, לנקות את הנשק ולערוך תכנית להבא. כאן התרחש הדבר.

כולנו הינו לבושים בבגדינו הנקיים והמכובסים. אכלנו לשובע. החלטנו לנקות ולצחצח את הנשק. יש להניח כי מחר נמשיך בדרך. את מכונת הירייה פירקנו לכל חלקיה. את הרובים ניקינו בשמן ובנפט.

לפתע, נכנס השומר והודיע כי מגיעים הגרמנים. הוא ראה במו עיניו את הגרמנים במדים, על סוסים ובמזחלות. גרישה הרכיב מהר את מכונת הירייה וציווה על כולם לתפוס עמדות וללחום עד טיפת הדם האחרונה. היינו סבורים, כי נמסר לגרמנים שאנו נמצאים כאן. לא יכולנו לשער בנפשנו מה עלול להתרחש כאן. שהרי אחרי לחימה של חצי שעה, היינו עלולים להישאר בלי כדור. ראינו את הצלתנו ברימונים.

לא יכולנו לחשוב זמן רב, כי הדבר ארך דקות ספורות בלבד, והכפר הקטן נתמלא גרמנים, סוסים ומזחלות. הם שרו שירי פרטיזנים רוסים ובמקום כלי הנשק, החזיקו בידיהם בקבוקי וודקה ומצרכי מזון אחרים.

היינו כמו בהלם ולא ידענו מה מתרחש כאן. כהרף עין מלאו כל הבתים בהם, הם שאלו מי אנחנו. ענינו שאנו קבוצת פרטיזנים, פרטיזנים יהודים מהמערב.

עכשיו אני עוזב את האדמה הגדולה ונוסע על האדמה הקטנה אבל אדמתי. אדמתנו. כאן, על האדמה הרוסית, הכול רווי דם יהודי.

אנו חולפים על פני תחנות קטנות וגדולות אנשי הנ.ק.וו.ד בודקים את הניירות ואוסרים חיילים או סתם נוסעים שאינם נושאים חן בעיניהם.

בחוץ יושבות כפריות ומוכרות חלב, גבינה, שמנת, לחם שחור. קפצתי מהקרון באחת התחנות וקניתי דברי אוכל. שאלתי את אחד האנשים אם יש כאן יהודים.

"לא. היו עד המלחמה, הרגו אותם.."

אני נוסע שעות אחדות ואיני מוצא יהודי בשום תחנה.

"היכן אני?" אני שואל.

אומרים לי שכאן ביילורוסיה. אנו ממשיכים בדרכנו, מתקרבים למערב. אומרים לי שעוד תחנות אחדות ונחצה את הגבול לשעבר של מה שהייתה פולין. התחנות תהיינה סארני ורוקיטנו. אני נזכר, כי לפני שנתיים לחמנו באזור הזה, היינו פוגשים יהודים בכפרים וביערות, שהסתתרו אחרי שנמלטו מעיירותיהם. הייתי סבור, שכאן עוד חיים יהודים ואכן כך היה.

כאשר הרכבת נכנסה, לתחנת רוקיטנו, הכרתי פרצופים יהודים של פארטיזאנים לשעבר ושל יהודים שהסתתרו אצל איכרים וביערות. הם אמרו לי, שאני יכול להישאר כאן ולהסתדר. אחרי זה התרחש מקרה מעניין.

שוטטתי ברחובות העיירה רוקיטנו, הולך לקראתי צעיר שעון על שני מקלות, ,היה זה גרישה מזופיובקה המארגן הראשון של קבוצת הפארטיזטנים היהודית. הוא, חיים ויצ'ין ואחי חיים רוזנזון היו אלה שארגנו והשיגו נשק בזמן שכל היהודים בגטו לא האמינו כי ירצחו את כולם, אפילו את הנשים והילדים.

התקרבנו זה לזה נזכרתי כאשר נתן לי בגיתו סל הכדורים, כדי שאוציא אותם היערה. הוא הסתכל בי ואני במקלותיו. הבחנתי שהוא צולע ברגל אחת. אכן, זה היה גרישה, שהייתי רואה אותו יוצא למשימות עם רובהו האוטומאטי הארוך. הוא היה הולך זקוף, גאה, על פניו לא ניכר מעולם פחד. הוא עודד את כולם, ניחם שנחסל את הרוצחים. אחרי שהגענו לגדוד הרוסי הופרדנו. הוא צורף לבטליון הראשון ואני נשלחתי לשלישי. הוא ביציע משימות חשובות, בייחוד בארגון קבוצה יהודית בגדוד הרוסי כדי להציל קבוצת יהודים מגליציה. כך עברו למעלה משנתיים. הוא נפצע ונשלח לבית-החולים ואחרי שחרורו. הכניסו אותי לבית-החולים. כלום ישנה שימחה יותר טבעית ויותר גדולה מאשר פגישתם של שני לוחמים אחרי שנים כה רבות של לחימה ונדודים?

"סנקה !" "גרישה !" הבינונו מיד, כי מרגע פגישתנו נשאר יחד.

אנו אוכלים יחד ישנים באותו החדר ומדברים, מספרים. הוא ארגן את הכול מן היום הראשון. אנו חיים יחד, היינו קשורים זה לזה לא כבני משפחה, לא כתברים, אלא בקשר הרבה יותר חזק. שנינו נותרנו בחיים מן הקבוצה היהודית, שנינו נפצענו. לא היינו שניים, היינו אחד. הוא הוביל אותי למשפחות יהודיות,ששרדו בחיים והציגני בפניהן. הדבר היה ביולי 1944 בעוד המלחמה עדיין נמשכת. הצבא האדום רדף את הגרמנים לעבר ברלין ואנו כבר היינו משוחררים. כאן פגשתי בפעם הראשונה, צעירים וצעירות יהודים במלוא פריחתם. נפגשנו וסיפרנו זה לזה את חוויותינו ואפילו צחקנו בפה מלא. פירושו של הדבר, שהיטלר לא השמיד את כל היהודים.

בספטמבר 1944, אחרי שהסתדרנו קצת, היה לנו חדר, שולחן ומיטה שקיבלנו מפרטיזנים יהודים במקום, אחרי שהכרנו את כל יהודי המקום שהתכנסו מהיערות ומהמחבואים, החלטנו שלא נוכל עוד להמשיך ולשבת כך. גמרנו אומר לנסוע לעיירתו של גרישה, שבה התגוררה גם משפחתי עד ההשמדה, ביום הכיפורים 1942.

כך הגענו לקיוורצה השוכנת על יד זופיובקה ועיירות יהודיות אחרות.

כאן התרחש דבר מיוחד.

אני הולך ברחוב ורואה את הפולני, את פאן קמינסקי, שלקח ממשפחתי את כל הרכוש כדי להצילנו ולמעשה רימה אותנו. רגלי וידי החלו רועדות. ידעתי שאני חוטא כשאני מניח לו להמשיך ולחיות אך לא עשיתי לו כל רע, לא יכולתי להביט בפרצופו.

אינני זוכר אם סיפרתי לגרישה שאני רואה אותו. הגוי הסתכל בי ונסתלק.

החלטנו לא לנקום, כדי לא להסתבך עם הנ.ק.וו.ד, דבר שהיה עלול לשבש את תוכניתנו.

גרישה מצא שם את אשתו לעתיד. הוא לקח אותה אחר כך לרוקיטנו ונשא אותה שם לאישה.

עמותת בית טל

ע"ש קדושי טרוכנבורד ולוזישט בישראל

כצנלסון 68 ת.ד. 1350 גבעתיים 5327605 |  אימייל: beit.tal@gmail.com

הוקם ע"י MeyData - אתרים קהילתיים