דבורה בוסליק

זכרונות (11/08/2016 21:18)

 פרק ממגילת ייסורי / דבורה בוסליק

 

 חלק ראשון בית אבי - דוד המלמד

 

  ראיתי את עיירתי בימי הזוהר שלה, לפי המושגים דאז. בימי תמימותה ושלוותה. ולצערי הרב, ראיתיה בימי מצוקתה, גסיסתה ושקיעתה. כיום לאחר עשרות שנים, בשעה שאני מעלה זיכרונות אלה. אך טבעי הדבר שאתחיל בימי ילדותי, החרותים היטב בזיכרוני. בית אבי ז"ל המלמד, ולסיים בפרק ממגילת ייסורי. 
אני הבת הבכירה של דוד המלמד. בימי נעורי גרנו בלוזישט. לוזישט כמו טרוכנברוד היו כאילו רחוב אחד, שורה של בתים. על יד כל בית באר מים וגן פירות. הילדים גדלו באווירה של טבע ונוף, שדות ויערות. לכל בית משק, לא היו עשירים ביותר, אבל גם לא היו עניים. אנו, הילדים לא ידענו לדרוש הרבה, כולם היו כמעט שווים בעושרם ובאושרם. האוכל היה ישר מהגינה או מהמשק, תענוג היה לשאוף אויר צח, ליהנות מהפריחה הנהדרת של העצים באביב, ומן היערות שבסביבה, והילדים עם לחיים וורודות, חיו בחופש ובנחת. 
לאבי היה חדר, שכבר בגיל שלוש שנים הביאו את הילדים אליו ללמוד "אלף-בית". ובגיל חמש החלו ללמוד חומש. לקראת אירוע זה, ערכו חגיגה מיוחדת עם הצגה, שבה השתתפו הילד וחבריו. 
הילדים שאלו: ילד, מהי השמחה היום בבית אביך? - הילד משיב, אינני ילד- אני כבר בחור, האנכם, יודעים שאני מתחיל במזל טוב ללמוד חומש. ושוב שאלה; מה זה חומש? התשובה. חמישה חומשי תורה כלולים בתורה הקדושה. ואיך נקראים ספרים אלה. תשובה: בראשית, אחד, שמות שניים. ואיזה חומש אתה לומד. אני לומד בספר השלישי "ויקרא". אלוהים קרא למשה ולאהרן באוהל מועד ואמר להם וכו'. 
גם "אקדמות" לחג השבועות, וקריאת הפרשה למדו הילדים אצל אבי. מכאן ואילך עברו הילדים למלמד אחר. שם למדו תנ"ך וגם גמרא. 
אבי נחשב למלמד הטוב ביותר בסביבה, ורבים התחנכו אצלו, ולמדו לקרוא. היינו משפחה של ארבעה. ההורים, אחי ואני. אבי רצה שבנו פישל ילמד בישיבה, אבל משום שהיה צריך לאכול "ימים" (בחורי ישיבה שלהוריהם לא הייתה אפשרות לשלם בעבור כלכלתם, נאלצו לאכול "ימים" אצל נדבנים, וכאלה היו הרוב, כי הישיבה הייתה בדרך כלל בעיר גדולה אחרת. וכל יום היה בחור ישיבה סמוך על שולחנו של אחר. אחי, לא יכול היה לעמוד בזה, וחזר הביתה, לאבי גרם הדבר סבל רב, שבנו לא ילמד בישיבה. ופעם, אפילו התייעץ עם הרבי מה לעשות שבנו יוכל לחזור לישיבה. אבל הרבי, לתדהמתו של אבי, בירך את אחי שיהיה בעל מלאכה טוב, כי מלאכה שווה למלוכה, העיקר להיות יהודי טוב. אחי הלך, אפוא, ללמוד נגרות. בדרך כלל התייחסו אנשי טרוכנברוד ולוזישט לעבודה, אחרת, מאשר נהגו בכפרים חקלאים אחרים. כאשר התחתנתי אח"כ ועברתי לאוסובה, הבדלתי בשוני. אנשי אוסובה שגם להם היו שדות, לא עיבדום לבדם, אלא הגויים חכרו אצלם את השדות, עיבדום והתחלקו בתוצרת חצי, חצי, לא כן היה בלוזישט וטרוכנברוד, כל יהודי עיבד את שדותיו בכוחותיו הוא. סייעו לכך, בני המשפחה, שזרעו, קצרו. ברשותנו לא היו הרבה שדות. רק פס צר של אדמה מאחורי הבית עד ל"אוליאק" והסתפקנו בזה, כדי לספק לעצמנו ירקות, שחת לפרה לעונת החורף. אני גדלתי יחד עם הילדים ב"חדר" וכל המשחקים יצרנו בעצמנו. אני זוכרת שכל השדות היו מגודרים בחוטי תייל, רק השדה שלנו היה פרוץ, ועל פס האדמה, סידרו שביל למעבר, ור' "דוד המלמד" לא יכול להניע אותם מכך, כי היה אדם שחי מ"הקהל", אבל קהל זה, לא הסתפק בשביל למעבר, אלא החלו גם לעבור בעגלות, הדבר היה כבר מוגזם, ואז תקע אבי עמוד וסגר את המעבר. עמוד זה שימש לנו לילדים מקום אחיזה במשחק, עד שנהיה משופשף מידי הילדים - והבריק, וכאשר במרוצת השנים היינו נפגשים עם מכרים, היו אומרים, הן הסתובבנו יחד על יד העמוד הזה. אנו למדנו ליצור חלילים מקליפות עץ, באמצעות ענף שהורדנו קליפתו, מכניסים פיה מעץ, פותחים חורים, והרי לכם חליל מעשה אמנות.

בימים הקצרים של החורף, כאשר חזרו מן החדר, והאפלה שוררת בכל, היו תלמידי אבי חוזרים הביתה מצויידים בפנסים מעשה ידיהם, לרוב ע"י כך, שהסירו החלק התחתון של הבקבוק בעזרת חוט ברזל מלובן, או בחוט שטבלו בנפט וקשרוהו מסביב לבקבוק. התאימו קופסה, ועליה קבעו נר שחיברו עם מוט כדי שיוכלו לשאתו. היו, ילדים שעשו גם פנסים יותר מתוחכמים, ממסגרת מלבנית של קרשים, עם אשנבים שזגגו אותם עם זכוכית. נדנדות הקימונו במו ידינו, והגדולות ניתלו על עצים, והיוו מקור שעשועים והנאה. גם עניינים "שבינו לבינה" לא חסרו אז. ובערב פסח כאשר למדו את שיר השירים, היו מספרים, על עשרה שירים ששרו בני ישראל לפני אלוהים. משירו של אדם וחוה, עד שירו של מלך המשיח. וברוך רוזנבלט לא רצה אף פעם לומר את השיר השישי ששרו דבורה וברק, כי שמו היה ברוך ושמי דבורה, עד היום אנו צוחקים בזכרנו זאת. בשנת 1931 עברנו לגור לקולקי. אבל את ילדי לוזישט וטרוכנברוד, בימי ילדותנו לא אשכח לעולם. 
   
חלק שני- היודנרט בסבך הנאצים

 

סמוך למלחמת העולם השנייה נישאתי למנחם ועברתי לגור באוסובה. כאשר פרצה המלחמה, והרוסים הגיעו, עברה משפחת שניצר מקולקי לאוסובה. לאחר שהגרמנים כבשו את המקום, והקימו את היודנראט, נבחר משה שניצר כראש היודנראט. 

יחס מיוחד היה בהתחלה ליהודי אוסובה. בגיטו כביתר ישובי העיירה הרשו לנו לעבד את השדות, בתנאי מפורש שיפרישו חלק גדול מתוצרתם החקלאית לטובת הגרמנים. היודנראט היה ממונה על איסוף התוצרת החקלאית. הגרמנים לחצו מדי פעם בפעם על היהודים לספק להם יותר תוצרת, ולא רק זאת בלבד, אלא גם זהב ודברי ערך אחרים, ואפילו לבוש חם בעבורם. אנשי היודנראט פעלו מעל ומעבר ממה שנדרשו. נראה היה שיהודי אוסובה, חשבו בי הודות לנאמנותם לתפקיד, הגרמנים ישאירו אותם בחיים, ובכל פעם, כאשר התחילו הגרמנים במבצע חדש, או שהטילו גזירות חדשות, היו ראשי היודנראט אוספים את היהודים בבית הכנסת ומזהירים אותם, שאם לא ימלאו אחר דרישות הגרמנים הם יוצאו אתכם (לא "אותנו") להורג. 

אכן, בהתחלה אפשר היה להתקיים מהירקות שבשדה, ומחלב הפרה. אבל, לאט לאט החמיר המצב; היינו נאלצים לספק לגרמנים את כל החלב ויתר הדברים מהבית, וכל מי שלא מילא אחרי הוראה זו, היה צפוי לעונש מוות. נסתיימה פרשה זו, החלו לקחת אנשים לעבודת פרך, חלק מהם, לא חזר הביתה. כל הפליטים מקולקי והסביבה שהגיעו לאוסובה, שחשבו כי פה יינצלו, נתפסו לבושתנו בעזרת היודנראט ונשלחו לגטו בדרזנה, ושם מצאו את מותם. כאשר הגרמנים ביצעו "אקציה" כלשהי, טענו, שהיהודים משתפים פעולה עם הפרטיזנים, על כן מותר להרגם. מדי פעם מצאו נימוק אחר להשמדה. היודנראט נתן פקודה לא לעזוב את הבתים, וכל צעיר אשר יברח לפרטיזנים, משפחתו תשא בעונש, וכולם ייהרגו. אף אחד לא רצה לקחת על מצפונו הרג משפחתו. בכל זאת התארגנו מספר צעירים שגמרו אומר להלחם. הרבה נשק לא היה להם, אבל יצרו קשר עם הצעירים מקולקי שבבוא היום יתחברו יחדיו, וילחמו על חייהם. בראש הקבוצה באוסובה עמד בעלי מנחם. אני ידעתי על ההתארגנות ועודדתי אותו בפעילותו. נוצרו זמנים קשים ללא נשוא, בכל פעם ארגנו התנפלויות על העיירה, הגברים היו בורחים אל השדות, הנשים והילדים נשארו במקומותיהם. פעולה כזאת נסתיימה לרוב עם הרבה הרוגים, עד שהגיע היום, יקיפו את העיירה והובילו את כולם לגיא ההריגה.

 

 חלק שלישי: הישרדות או גורל

 

 הרבה אנשים באוסובה, בבל זאת ניצלו ממוות באותו יום, כאשר הגברים התחילו לברוח, גם אני תפסתי את ילדי והתחלתי לרוץ למצוא מחבוא אבל לא מצאתי מקום, כי כל העיירה הייתה מלאה רוצחים על כל צעד ושעל. כאשר ברחתי, הגעתי עד לנקודת השמירה של הרוצחים אשר הקיפו את העיירה, אבל בלי יכולת לעזוב את משמרתם, בכדי למסור אותי להורג, הם הריצו אותי בחזרה, לכיוון מגרש ההריגה. ובעיירה התרוצצו ללא הפסק הגרמנים והאוקראינים, וכל יהודי שנתפס, הביאו אותו למגרש המוות או שנורה במקום. אני לא חזרתי למגרש. התחבאתי, מדי פעם הוציאו אותי מהמחבוא ושוב התחמקתי וחיפשתי לי מקום מחבוא אחר. בדרך עמד עץ, ומאחוריו שדה שגדלו בו שעועית, נכנסתי בין שיחי הצמחים והתחבאתי, על אף שידעתי היטב, כי אין זה מקום אידיאלי ביותר. לשמחתי מצאתי שם גם נשים אחרות, גיסתי עם שלושה ילדים ושכנתי עם האימא שלה, ועוד נשים שהתחבאו. 

לא חלף הרבה זמן הגיע גרמני ועל ידו שוטר, והם החלו להוציא את הנשים והילדים. אני שכבתי במקומי, הם הובילו את אלה שאפסו, ראיתי אותם, אבל הם לא ראו אותי. כאשר אני נזכרת במקרה זה, לא אוכל להבין, כיצד קרה, שאני וילדי על ידי, פוסחים הם מעלי דרך השביל. עדיין היום, חידה סתומה בשבילי. הם לצערנו, נהרגו- ואני וילדי נשארנו בחיים.

בפעולה זו, לקח חלק גינטר, קומיסר גרמני הממונה על הרכוש של כל האזור, גינטר עמד בדרך עם מכוניתו, קרוב מאד למקום מחבואי, שמעתי את הפקודה שהוא נתן לפיקודיו, לבדוק אם השטח כבר נקי מיהודים. מדי פעם, הגיעו שליחיו והודיעו, כי אכן הפקודה בוצעה. שכבתי על יד המקום, הינקתי את ילדי, שיחקתי עימו עם שעועית שמדי פעם הכנסתי לפיו הוא ירק אותה. הדבר נעשה, בכדי להשתיק אותו, שלא ישמיע קול. הקולות שנשמעו עם קול בכיים של הילדים שנתפסו, זעזעו אותי, איני יודעת מה הכוח שמנע ממני טירוף הדעת. שכבתי כך, עד שנעשה שקט, רק הפרות שהרגישו שבעליהם נלקחו מהם, פרצו בגעייה מחרידה, כאילו השתתפו בבכי על החורבן. הגויים מצאו הזדמנות לשלוח ילדיהם לקחת את הפרות ולהתחלק ביניהם. בינתיים, ירד הערב, לא ידעתי לאן ללכת, כי את הסביבה לא הכרתי. אבל לפי הסימן שנדברתי עם מנחם בטרם שנפרדנו, היינו צריכים להיפגש, באם נישאר בחיים, במקום מסוים. התחלתי ללכת, הייתי צריכה לעבור במקום שהילדים רעו את הפרות. הם ראו אותי, התחלתי לרוץ עד שהגעתי לחורשה, התחבאתי מאחורי שיח גבוה. לפתע שמעתי שמישהו עובר בין השיחים ומניע אותם, חשבתי שאלה ילדי הרועים שלבטח הודיעו עלי לגרמנים. והנה בטרם החלטתי כיצד לפעול, ראיתי שהאדם מתקרב אלי, חשבתי על אחריתי, כי אכן אני נתפסתי ובודאי יהרגוני, אבל לתדהמתי, את מי ראיתי, היה זה פייסי הכליזמר, כינורו על ידו, שנינו התחלנו לבכות. החלטנו להישאר במקום, אבל הרגשנו שמחפשים אחרינו. ושוב האיר המזל, לא מצאו אותנו. שמעתי רק מתלחשים, כיצד זה קרה, שראו את אשת מנחם, והיכן היא נעלמה. שני מקרים אלה, הפיחו בי רוח תקווה, שאולי אוכל להינצל מהמוות. בערב החלטנו לצאת מהמחבוא. ראינו נשים פולניות נושאות את הרכוש של היהודים, הכול נשדד מהבתים שהיו עזובים מיושביהם היהודים. התחלנו לרוץ כל אחד בכיוון אחר, ומני אז לא ראיתי את פייסי הכנר מקולקי עוד. שמעתי שהוא הסתובב במשך שבוע ימים מסביב לעיירה, כנראה שרעב ללחם, והוא התייצב במשטרה. ביקש מהם, אנא הרגוני, אבל תעשו זאת בבית הקברות היהודי. כך היה, החזיקו אותו מספר ימים, אחר כך, הביאו אותו לבית הקברות היהודי, ושם הרגוהו. 

כל אותו הלילה הסתובבתי בחורשות. ידעתי שלהיכנס לבית- גורלי ייחרץ. כך הסתובבתי שלושה ימים , ללא אוכל ושתייה, וילדי על היד, הדוק היטב אלי, לא ידעתי היכן אני נמצאת. שמעתי יריות, רצתי לכיוון אחר. ביום הרביעי לסבלי, היה זה יום ששי בשבוע, לא יכולתי יותר לשאת את צער ילדי, שנבצר ממני להשקותו מים. יצאתי לבית בודד בשדה, שהיה שייך לפולקס דויטשקה. שם פגשתי פולניה, חשקה נפשה בחצאית שלי, תמורתה, הובילה אותי ליער. והבטיחה לתת לי פרוסת לחם וקצת חלב בשביל הילד, אם כי לא נתתי אימון לדבריה, חששתי שמא תסגיר אותי, אבל בלית ברירה, נתנה לי לחם וגם חלב לתינוק, הובילה אותי גם ליער, הודיתי לה. התחבאתי בחורשה מרופשת, שרגלי אדם לא דרכו בה. לפתע שמעתי קול של חיה המתקרבת אלי, לא רציתי ליפול בציפורני חיה, התחלתי לברוח, נשכבתי בשדה, בין הערוגות עד שעה מאוחרת בלילה. ליל שחור אפל נקטע בצעדי אנשים שהתקרבו. התחלתי לקרוא להם, היו אלה אנשים מאוסובה ומלישקה. הם בישרו לי שמנחם חי, ואיתו אחיו יענקל, עם שני ילדים שניצלו מגיא ההריגה. הם אמרו לי הולכים לקחת תפוחי אדמה, וכשיחזרו, ייקחו אותי. אכן, הם חזרו, ולקחו אותי, הרחק ביער,שנהפך מקום מקלט ליהודים שניצלו. הגיעו אלי שמועות, שמנחם עסוק בארגון הפרטיזנים. בינתיים, גברו התקפות המרצחים על יושבי היערות. שוב החלה נדידה, הוברר, שהשכנים הגויים, שנחשבו כטובים בעינינו, הגיעו ליערות, והרגו ללא רחם. לנו, לא היה במה להתגונן, חיינו היו תלויים על בלימה, לרגל ההתקפות התכופות, רצתי עם הילד ממקום למקום, חשבתי שאם להיפגע, הרי אני קודם ולא הילד. באחת מההתקפות נהרגה בילקה אידלשטיין ובעלה לייזר עם שני ילדיה, אני ניצלתי. החלטנו לעזוב את היער, ולהתקרב לישוב, למען נוכל למצוא לעצמנו פרוסת לחם לאכול. היו כמה פולנים שנכמרו רחמיהם עלינו ונתנו פרוסת לחם, אבל יום אחד הלשין עלינו פולני צעיר, הגיעו הרוצחים והמשטרה. התחבאתי עם הילד מאחורי שיח, ראיתי איך שמובילים את חמותי ועוד, לחקירה לפני ההוצאה להורג. לא עמד לה הכוח לחמותי להגיע לאוסובה, ובאמצע הדרך נורתה. עוד לפני המלחמה עבדה בביתנו אישה ממוצא גרמני, שנישאה לפולני שמה היה מתילדה. היא אשר עזרה לנו הפעם במצוקתנו, היא אגב עזרה גם לאחרים, וגם בעלה מריאן שיתף עימה פעולה. גליתי לו את המחבוא, היכן כל הרכוש שלנו נשאר, והוא לקח את הרכוש כביכול לשמירה. ובעיקר, אם נהיה נאלצים למסור את הילד לגוי. 

פעם התקרב אלינו אחד הרוצחים, אשר היה ידוע כמוסר יהודים להריגה. הוא היה מכר טוב של מנחם מלפני המלחמה. מידיו לא יכולנו להימלט, הוא ישב על ידינו, והתחיל לשכנע אותנו, שנסגיר את עצמנו, כי בסופו של דבר ימצאו אותנו אחרים ויהרגו אותנו, אגב, הוא לא יכול היה להבין, כיצד זה נשארנו עדיין בחיים, ולא נתפסנו. על אף החיפושים הבלתי פוסקים אחר יהודים. ביקשנו ממנו שלא ייקח אותנו. סוף סוף הוא עזב אותנו. היה מובן, שבמקום זה לא נוכל עוד להישאר התחלנו ללכת, וכנראה שהוא התחרט על שעזב אותנו, והחל לצעוק שנעמוד. מנחם- ברח. אני נשארתי הוא התקרב אלי, ראיתי בעיניו את החיה שבאדם, את הרוצח האמיתי. אבל כנראה שהוא היה מעוניין במנחם ועזב אותי. ברחתי עם הילד ליער אחר, והנה שוב אותו רוצח, בצירוף עוד רוצחים שמעתי שהוא מספר להם על המסתור שלנו, ואיך אנחנו מצליחים להימלט ולהישאר בחיים.

הערב רד, הם עזבו את המקום. וגם אני עזבתי. בודדה, עזובה התחלתי לדבר עם ילדי. מה נוכל לעשות כעת לבדנו, אנה אנו באים, מי יודע מה קרה לאבא? כך בדיכאון, עברתי ליער אחר, נכנסתי פנימה, והנה נפגשתי עם מנחם, בכינו ללא הפוגה, הפעם גם מתוך שמחת הפגישה. לא אוכל להבין, מה הדחף אשר הביא אותי לעזוב חלקת יער אחרת לבוא לשנייה, כדי למצוא שם את מנחם, אין זה יד הגורל? 

היינו תשושים מאותו יום נדודים, ועל אף שהציבו שומרים ליד הבתים למען לא יתקרבו אליהם היהודים, הצליח מנחם בזחילה, להגיע אל מתילדה, לשמוע אם יש רגיעה כלשהי בסביבה, לאחריו גם אני התקרבתי אל הבית, קיבלנו מעט אוכל באותו ערב, הגיעו חברה של מנחם לביתה של מתילדה, ושאלו אותה על מקום הימצאנו. היא שלחה אותם אלינו. מנחם החליט להצטרף אל הקבוצה, כי לבדנו לא הייתה אפשרות להמשיך. הלכנו כל הלילה, עד שהגענו למקום. עוד, בטרם הספקנו לשבת, החלה התקפה של הרוצחים, כנראה שעקבו אחרינו, כדי למצוא מקום הריכוז שלנו. היריות היו איומות, בלילה זה נפלו 11 אנשים שלנו, רצתי ונפלתי, ושוב התחלתי לרוץ והם ללא הפוגה רדפו אחרינו, לכאורה, רצו אחרי מנחם, אבל בן אחיו סיפר, שמנחם היה תקוע בתוך שיח ולא הרגישו בו. חלפו שבועיים, לא ידענו אחד על השני. אני נשארתי בין החברה. לא יכולתי לחפש אוכל, כי היו צריכים ללכת בלילה, ולא יכולתי לעמוד במאמץ זה עם הילד, רחמי האנשים גברו ועזרו לי לבריחה. מנחם היה מתקרב בלילה לאחד הבתים לשמוע על המתרחש והנעשה, את מי קברו, ומי נשאר בחיים. בין היתר הוא שאל; על גורלי, הם הודיעו לו, כי קברו אישה אחת בלונדינית עם ילד, וזאת בודאי הייתה אשתך. מנחם התחיל לבכות, אבל באותו יום מצא את יוסל, הוא שאל את מנחם, למה תבכה? ומנחם השיב, איכה לא אבכה, הן הרגו את אשתי ובני. ויוסל אמר לו, דבורה והילד נמצאים אצלנו. רבה השמחה, אבל לחזור שוב ליער, הקור וגשמים ניתכו בזעף, העצים נשרו עליהם, ונראו כפנסים, ולא היה כבר מקום להסתתר מפני האויב, וגם להשיג אוכל ביער היה בלתי אפשרי, ועל כן החלטנו לצאת עם הילד לחורשות ולהסתתר בין השיחים, והגורל יכריע, אם לחיים או למוות. 

מתוך ייאוש הפקרנו את עצמנו לגורל. היה זה בהתקרב חג החנוכה, ואנו הסתובבנו בחורשה בקרבת הבתים. הרעב, הקור, הלכלוך והמצוקה הביאו אותנו לידי ייאוש, אמרנו לעצמנו אם האחד יפגע, השני לא יוכל לעמוד בסבל הנורא. הרי מוטב, כי נצא שנינו מהמחבוא, ואם ניפול מוטב ביחד. אבל במחשבה שנייה, אמרתי למנחם, לא זו הדרך, כל יום, שבאפשרותנו לרמות את הנאצים ועוזריהם ולהישאר בחיים ביחד עם הילד, אין זה מן הנכון, לפסוק עלינו גזר דין מוות. הוא הבין ללבי. 

החלטנו, באין מנוס למסור את הילד לגוי, כסף היה לנו. באנו למתילדה, שהיא אגב אהבה אותנו מאוד, ולה היו קרובים שלא היו להם ילדים. אנשים מאד הגונים, היא הלכה, אפוא, אליהם והם הסכימו לקבל את הילד. האישה הגיעה למקום המסתור, לקחה את הילד אליה, מתילדה שלחה אל קרוביה את הילד שלה, למען יהיה בקרבתו, ושיתרגל לבית החדש בנוכחותה. כי אותה הכיר מקודם. כשהוא הגיע אל הוריה, סיפרה, כי הילד התרגל למקום החדש ולתנאים החדשים. 

הרבה הרהורי חרטה ואשמה עברו עלינו, בגלל מסירת ילדנו לנכרים, אבל נחמא- פורתא, שלפחות הילד יישאר בחיים. האלטרנטיבה הייתה מוות לכולנו. אנחנו, המשכנו את חיינו בקור מקפיא עורקים, וברעב ללא נשוא. 

בתקופה ההיא התארגנה המשטרה מאזור קולקה, אוסובה, ומיתר המקומות במטרה לחפש את היהודים שהתחבאו בביצות ובחורשות. החל מרדף, הרבה נהרגו בהיתפסם. כבר לא נשאר מקום, אליו לא הגיעו אויבינו. היינו מיואשים, והחלטנו עוד לפני שניפול בידי מרצחינו, נלך לבקר את ילדנו. כי גם אז, עמדה בפנינו הבעיה האיומה, מה יקרה לילד שלנו הנימול, לאחר שייוודע שהוא יהודי. האם אנו לא דנים אותו לסבל כל ימיו, או אולי הוא אשר יישאר הנצר היחידי שישמור על קיום העם היהודי. כי היינו בטוחים שלאחר המלחמה הזאת, לא יישאר יהודי בעולם, והפור נפל, שנמסור אותו לגויה. 

לא הכרנו את הדרך לכפר, מאיר שנמצא היום בישראל ידע את הדרך, והוביל אותנו לכפר. אכן, מצאנו את הילד במצב טוב. נשארנו במקום שני ימים, אבל נאלצנו לעזוב בכדי לא לסכן את המשפחה ההגונה הזאת. הטרידה אותנו המחשבה, שמא לא נראה עוד את הילד. 


המצב החמיר, הקור הציק לנו, בלילות היינו מתגנבים בכל פעם לרפת אחרת לחטוף תנומה קלה בערימת השחת שבעליית הרפת. לאחרונה, נודע לאיכרים על כך והם החלו בפקודת המשטרה לנעול את הרפתות על בריח ומנעול גם יחד. מדי לילה עברה משטרה, ובדקה אם אין יהודים בתוך הרפתות. בכל זאת, מצאנו דרך, כיצד לחדור לתוך הרפתות, דרך שולי הגג שהיה מכוסה קש, או שהצלחנו להוציא קרש מאחד הקירות, כי הרפתות היו בנויות מעץ. פעם חדרנו לרפת של פולני אחד שהכיר אותנו, התמקמנו עמוק בתוך השחת, וכנראה שחטפנו שינה עמוקה. האיכר היה רגיל לקום מוקדם לטפל במשק, אנחנו לא שמענו שהוא נכנס לרפת, והוא עלה על עליית הגג בסולם הניצב במקום, הוא התחיל להוריד שחת לבהמות, הרגשנו שהוא קרוב אלינו, אבל כל עוד שהוא לא נגע בנו בקילשון שתקנו. אבל כאשר שיני הקלשון נתקעו עמוק בבשרנו, נאלצנו לקום, הגוי נבהל נצטלב וקפץ מן הגג וברח כל עוד נפשו בו. ניצלנו, אפוא, את ההזדמנות ומיד ברחנו היערה. לילה, לילה המשכנו למצוא לנו מקום לינה, ובאחד הלילות, כאשר חזרנו לאותה הרפת של הפולני, מצאנו כבר את שולי הגג מוגנים בקרשים, ולא ניתן יותר לחדור לתוכה ללינה. אבל הקור העז, וכן המאמץ הבלתי נלאה של מנחם להציל אותי (אגב: לא אשכח לעולם, כי לו אני חייבת את חיי, הודות לו נשארתי בחיים) והוא מצא פטנט, איך בכל זאת לחדור לרפת, אם דרך פירוק הקיר, שהיה ניתן לפתוח ולהשיב אותו במקומו, לצורך אחסון המספוא לבהמות לתקופת החורף. או כל מיני פטנטים למיניהם, שעמדו לנו בשעת הדחק. כך נאבקנו על החיים בחורף, אם בחורשות עצי ברוש הצעירים שהיו מכוסים בשלג, ולרגליהם היינו אנוסים לשהות, למען לא יבלשו אחרינו עיניים רצחניות. עם כל זאת, היה זה למעלה מכוח אנוש לסבול. אפילו תופעות הטבע התאכזרו לנו. האויב הכי גדול בעבורנו - היה השלג. כל פסיעה בו, השאירה עקבות, רמז לנוצרים, לכו בדרך זו, ותמצאו את היהודים. התחלנו להילחם גם בתופעה זו, בידיים קופאות מקור אחזנו בענפים לטשטש את העקבות. עם כל זאת, לא היינו קרובים לבתים של התושבים, והם - יכלו למצוא את העקבות. 

באחד הימים, כאשר ישבנו מתחת לעצים, עד שהשעות המאוחרות של הלילה והבגדים והנעליים הבלויים היו קפואים מהרטיבות שספגנו, החלטנו לברוח. בקרבת המקום גר פולני שקראו לו ה"פרנצויז" (צרפתי) החלטנו לחדור לתוך הרפת שלו, העגלה שלו הייתה סמוך לרפת, והיה ומישהו ירצה לחדור לרפת, זה יהיה כסימן אזעקה, בכל זאת הצליח מנחם להזיז בשקט את העגלה, נכנסנו לתוך הרפת, התקפלנו בתוך השחת. כולם נרדמו כבר, רק אני עדיין ערה. כנראה, שלא הספקתי עדיין להתחמם מהרטיבות והקור שחדרו היטב לעצמות, והנה שהסיור המשטרתי של הכפר התקרב לבית, שמעתי ששואלים אותו נמצאים אצלו "ארנבות" (כך כינו, את היהודים שהסתתרו) הוא השיב בצעקה, תנו לי לישון במנוחה, אצלי אין יהודים. הם לא שמעו בקולו, הזיזו העגלה ממקומה נכנסו בפנים הרפת. היה נדמה לי, שהם מאזינים להלמות ופחדתי, שמא יגיע לאוזניהם נחירות הישנים. לא יאומן, כי לא הרגישו בנו דיברו ביניהם, שמעתי את הכול, הם הדליקו סיגריות והסתלקו מהמקום. אחוזת פחד, הערתי את כולם, ובשעות הבוקר המוקדמות חזרנו ליער. אלה הימים האחרונים של היהודים הנרדפים על צוואר. מדי פעם, שמענו, על שנהרגו, ואלה שכבר מזמן אינם בחיים. רק אנו עדיין נאבקים על חיינו. מי יודע עד מתי. אז צצה שוב המחשבה אודות הילד וגורלו, שהשארנו אצל הנכרי. גורלו להישאר בחיים, עד חי מכל המשפחה ומכל היהודים שנרצחו, ולהם במסורת היהדות לדורותיה. או שימשיך כגוי, החלטנו לאפשר לו להישאר בחיים כי אנחנו, לא נזכה לכך, והוא יעמוד במבחן הגורל עם כל העתיד של העם היהודי העומד להכרעה, לרוצחים כבר נודע היטב, מי נרצח, ומי עדיין נשאר בחיים. חשבונם נשארו עוד כ-15 יהודים שעדיין מתחבאים, וביניהם גם מנחם ואשתו, ואם יצליחו לחסל מתי מספר אלה, יגיע קץ לבעיה היהודית באזור. סיפורים אלה הגיעו לאוזנינו. את הסיפור על בנימין אלתרס מאוסובה (קרובו של מתר רשימתי) שקשרו לו עצים לרגליים, והכריחו אותו ללכת לאוסובה, להראות להם את מקומות המחבוא של הרכוש שלהם, הואיל ונחשבו באוסובה כעתירי נכסים לפי הזמנים ההם. אנחנו רצנו כעכברים ממקום למקום. מי מהגויים נתן לנו פרוסת לחם. כך הגענו כבר לתחילת שנת 1943 הבולבובצים, האוקראינים הלאומנים שהגרמנים הבטיחו להם, על שיתוף הפעולה, מדינה אוקראינית משלהם, בתנאי מפורש שיהרגו תחילה את כל היהודים, ולאחר מכן, יחסלו גם את הפולנים שבאזור. אמנם, הפולנים לא נתנו אימון בשמועות אלה, ושיתפו פעולה עם האוקראינים בהרגם את היהודים, אבל כשהבולבובצים התארגנו והתחילו להרוג גם בפולנים, אז החלה גם הבריחה של הפולנים מהכפרים, והם התחילו ליצור קשר עם היהודים, שהיו נהירים בהלכות זהירות ומחבואים, והחל שיתוף פעולה איתם. כאן הייתה לי נקמה אישית באחד הפולנים שהיה אנטישמי גדול אשר הביא את הרוצחים למשפחתנו, שנהרגה כולה, וביום אחד הוא הופיע עם נעלי הקש שנעלו האיכרים, ואלה, הפוסטילס נקשרו ברצועות של תפילין, ולא יכול היה ללכת ברגליו (אולי היה זה העונש הראשון מהשמים!) ומחוסר ברירה ויכולת ללכת, נשאר בבית אז באו הבולבובצים, קשרוהו ברצועות התפילין, הוציאו אותו לחצר והרגו אותו. כששמענו זאת, הייתה איזה הרגשה של נחמה פורתא, נקמה מתוקה שאין כמוה, תוך תקווה, שזה יהא סופם של כל אויבינו. אבל, לפולנים ניתנה האפשרות לעזוב את מקום מגוריהם לעבור לערים גדולות או למרכז פולניה. 
בתקופה זו; החלו הפרטיזנים להופיע באזור, וחיפשו קשר עם הפולנים בדי להתגונן ביחד נגד הבולבובצים. אבל הפולנים העדיפו לדאוג לעצמם, והעבירו את כל הרכוש שלהם, שבחלקו הגדול נשדד מהיהודים, למרכז ווהלין, שם הקימו עיר בסטפנסקה הוטה, וחשבו שע"י כך פתרו את בעיותיהם. הם חפרו חפירות, הקימו ביצורים מסביב לעיר הבירה שלהם, גם נשק כנראה היה להם, כי זה נמשך עד לפני שבועות 1943. 
הזכרתי את מתילדה, האישה הטובה שהייתה מצילה מרעב כל פליט ונרדף, וסייעה להם במיטב יכולתה. בערב חג השבועות אספה מתילדה את כל היהודים שנשארו באזור כדי לארח אותם בביתה, ולהקנות להם הרגשת חג. אני עזרתי לה באפייה, בבישול ועוד, זוכרת אני, שלפנות ערב עמדנו ע"י תנור אפייה, היא עמדה על-ידי ובכתה. נכנס בעלה וראה אותה בוכייה. הוא העיר לה על כך, והיא ענתה לו, הסבור אתה שאני טיפשה, הבט על הילדים האלה. הן לא מזמן, היה להם בית, משפחה, ועתה מתגלגלים הם בודדים, עזובים נאנחים לנפשם, מי יודע מה עלול לקרות לילדים שלנו. וכך היה, לאחר חג השבועות החמיר המצב, הבולבובצים התחילו להרוג יותר ויותר, וגם המשפחה הזאת נאלצה לעבור לסטפנסקה-הוטה בין הפולנים. מאיתנו נשללה האפשרות היחידה לקבל עזרה ושוב החלו הפרטיזנים לקשור קשר עם הפולנים, אבל ללא תוצאות. אמנם פגשנו את הפרטיזנים וביקשנו להצטרף אליהם, אבל הם סירבו לצרף אליהם יהודים, רק פולנים. ייתכן, שחששו שנהיה להם למעמסה, אבל לא לקח הרבה זמן, והאוקראינים התקיפו את סטפנסקה-הוטה. האש שניתכה עליהם הייתה כבדה וכל הלילה ראו את הבירה הפולנית עולה באש, אנחנו רצנו ממקום למקום, כבר נראו פולנים שברחו משם וסיפרו שמכל עיר הבירה לא נשאר זכר, הכול נשרף והושמד. 
לפנינו, הייתה אז ברירה אחת והיא לעבור לביאלה רוסיה. ארבעה שבועות הלכנו במטרה לעבור את פסי הרכבת של רפלובקה, ולא הצלחנו לעבור לצד השני. כל הניסיונות שלנו לעבור את הגבול עלו בתוהו. בשעות הבוקר נאלצנו לחזור ליער. 
בארבעה שבועות אלה שנעדרנו מהמקום הרגו הבולבובצים המונים, אנו נשארנו כאילו "רואים ואינם נראים" עד שביום אחד פגשנו פרטיזנים וביקשנו מהם לעזור לנו לעבור את הגבול לביאלה רוסיה, אבל המפקד שלהם סירב, ואף איים שכל אחד מאיתנו שינסה להזדנב אחריהם- יומת. אנחנו, בכל זאת החלטנו להצטרף למחנה הפרטיזנים. באותו יום שלחו הפרטיזנים סיירת לבדוק את הדרך, אם נמצאים בסביבה בולבובצים, ואיך אפשר לעבור את הגבול. הסיירת נתקלה בקבוצת בולבובצים, שסיפרו שבקרבת מקום נמצאים פרטיזנים, ומצפה להם קרב כבד ביער. הסיירת חזרה וסיפרה הכול למפקד הפרטיזנים, הוא נוכח שאין לו מספר מספיק אנשים שיוכלו לעמוד כנגד הבולבובצים, צירף אותנו לאנשיו,רק הזהיר אותנו מפני בריחה מהקרב שעומד להתחולל, אנחנו הסכמנו כמובן, כי בעבורנו זו הייתה כעין הצלה. הסתדרנו בשורות והתקדמנו בשקט לקראת הבולבוצים בדרך פגשנו כמה מהם, ירינו בהם וכמה מהם נהרגו, אנחנו התקדמנו הלאה, ובקרבת היער פרץ קרב בינינו לבין הבולבובצים, שנמצאו מצידו האחד של היער, ומצד שני של הדרך עמדו פרשים אוקראינים, ואנחנו באמצע. הפרטיזנים הזדחלו לסוף היער, והתחילו מעל לראשינו לירות בפרשים, כמובן, שהם השיבו אש. החלה אנדרלמוסיה, הפרשים החלו לסגת. אני מרוב רעש וגם פחד לא ראיתי כלום, רק שמעתי שהפרשים בורחים. חלק מהפולנים נשארו עם הפרטיזנים. גם אני אמרתי שאינני חוזרת ליער, אלא נשארת עם הפרטיזנים. מנחם צעק עלי, ואני חסרת אונים, נופלת מהרגליים, נתונה במצב של ייאוש ודיכאון. ביקשתי את מותי, עם כל זאת בשארית כוחותיי הלכתי עם הפרטיזנים. תחילה, בראותם מצבי סירבו, אבל מה יעשו, ישאירו אותי לבד. 

בהתקרב הלילה השתתק הקרב. האוקראינים נסוגו, ואנחנו מרחוק שמענו את קולות הנסיגה של הבולבובצים, בינתיים, התרחקו הפרטיזנים והמפקד גער בנו שבאם נלך אחרי הפרטיזנים הוא יירה בנו. אבל שמנו לב- כי הפרטיזנים אותתו לנו שנמשיך ללכת אחריהם. כך המשכנו ללכת עד שהתקרבנו לגבול, ושוב הופיע המפקד והזהיר אותנו, לא ללכת אחריו, כי בקרבת המקום נמצאים בולבובצים, ובודאי יפרצו קרבות ואין ברצונו שהבחורים שלו יפלו, על רצונם לשמור עלינו. הוא הציע, שייתן לנו מפות עם הסברים למקומות, למען נוכל למצוא את הדרך. מנחם ניאות לקבל ממנו את המפות ובן הסברים. מצבט היה בכי רע, לחזור לא יכולנו, כי נמצאנו ע"י הצבא הגרמני. נאלצנו שוב לקחת את גורלנו בידינו, עד שנחצה את פסי הרכבת. פסי הרכבת היו חשופים, כי עקרו את העצים בקרבתם לצרכי התגוננות נגד הפרטיזנים, אבל הוא הסביר לנו, שבמקום מסוים, מונחים ענפים על פסי הרכבת, ודרך שם תעברו את הפסים, אפילו כשיירו בכם, ולאחר מכן תרוצו כחצי ק"מ, עד אשר תגיעו ליער, ומשם ימינה עד שתגיעו לגשר קטן, גם אותו תעברו, שם תמצאו כמה פרטיזנים ותינצלו. 

התחלנו ללכת, לפי הוראותיו, מצאנו את פסי הרכבת, ואת יתר הסימנים ובהתקרב הבוקר, מצאנו מקום מעבר על הפסים, הכול לפי התיאור של המפקד. איני יודעת, אם באותו זמן ירו עלינו, או לא, כי היינו נתונים בריצת אמוק אל למעבר פסי הרכבת. הגענו לפי התכנית, לצד ביאלה רוסיה מעבר לרפלובקה, אבל לא ידענו מה עלינו לעשות הלאה. ממרחק לא רב, השגחנו בהבהובי אש, כאילו אנשים מעשנים סיגריות. לא ידענו האם "הלנו אלה - או לצרינו". בלית ברירה, התקרבנו אליהם והנה להפתעתנו היו אלה הפרטיזנים שהיו איתנו קודם, הם שמחו על שהצלחנו לעבור את הגבול, ושמחתנו הייתה עוד יותר גדולה, שנמצאים אנו כבר על אדמת פולסיה, אמנם הסכנה טרם חלפה, עדיין נמצאו פושעים בסביבה, אבל הייתה אפשרות להסתובב בכפרים ולמצוא פרוסת לחם. 

החלטנו להמשיך הלאה, לכיוון רוסיה הלבנה, אבל אני לא הייתי מסוגלת יותר להמשיך בהליכה. רגלי היו פצועות, מרוב טלטולי דרך וללא הפוגה במשך זמן ממושך. ואני עם מנחם נשארנו היחידים במקום. שכבנו על הארץ ונרדמנו, והנה אני שומעת שמישהו מעיר אותנו. הייתה זו אישה ישישה שהתחננה כי נעזוב את המקום חיש מהר, כי הבולבובצים, נמצאים בקרבת מקום, וחייכם בסכנה. תלכו לכיוון הנהר, אמרה, וכאשר תעברו אותו, כבר תמצאו פרטיזנים. כך עשינו, מעבר לנהר כבר נמצאנו באווירה יותר חופשית, נפגשנו עם יהודים אחרים ועם פרטיזנים. והרהרתי, איני יודעת אם אמשיך לחיות ולזכות במפלת הצורר הנאצי. אבל במפלת הפולנים זכיתי לראות, הבולבובצים לא היו יותר טובים מהנאצים, והם מיררו חייהם של הפולנים היטב. 

אנו, התקדמנו בינתיים בתוך רוסיה הלבנה עד שהגענו לדולסקי. שם נפגשנו עם עוד יהודים, ואפילו עם קרוב שלנו מאוסובה. הפרטיזנים ניהלו באותה עת קרבות כבדים עם האוקראינים, כי החזית כבר התקרבה עד לקובל. אבל בפינסק היו עדיין גרמנים, ומטרת הפרטיזנים לחצות את תעלת קרולבסקי, ולהתקרב לקובל לחזית.

בהתקרב חג הפורים, בחורף 1944, הצליחו הפרטיזנים למוטט את הקווים הגרמנים, ולהגיע לקובל. הייתי אז חולה טיפוס, ברפלובקה היה כבר הצבא האדום, ושם גייסו את הפרטיזנים לצבא האדום, בקושי הביא אותי מנחם לרפלובקה ביניהם גם את החברה שלנו. יחד עם בעלי. אנו הנשים, יחד עם עוד שני יהודים קשישים, הגענו לקיוב. חשבנו, ששם נמצא לנו מנוחה, למגינת לבנו, הורע עוד מצבנו, היינו קרועים ובלויים, אנשים הסתכלו עלינו כעל פראי אדם. שם לא היה לנו מקום ללון, בכניסות של בתים חטפנו תנומה קלה, בכל יום היינו הולכים לבדוק האם יש ידיעה כלשהי מבעלינו בחזית. לבסוף שלחו אותנו לעבוד במקום מרוחק בקיוב, ואפילו שהגיע מכתב מבעלי לא ידעו בוועד המלחמתי, את כתובתי, ולא העבירו אלי את המכתבים. בינתיים נודע לנו, כי בעלי נפל בחזית לטביה. כשבעה חדשים לאחר מות בעלי, המשכתי לעבוד בבנין. לא יכולתי להחזיק מעמד, ברחנו עם עוד כמה מהעבודה וחזרנו לרפלובקה. שם רק מצאתי את הבשורה המעציבה על פטירת בעלי. 

כך, בתוגה בבכי מר, נפרדתי מבעלי ז"ל, שלו אני חייבת את חיי. עד היום, איני יכולה למצוא מרגוע לנפשי, על השמועות, כי היהודים הלכו למוות, כצאן לטבח בתקופת השואה. 

באזור שלנו, היו שותפים לרצח ולאובדן עמנו. שלושה גורמים, והם; הגרמנים, הפולנים, והאוקראינים. נגד אלה שחוברו יחדיו, לא היה ליהודי הנודד, כל תקווה ויכולת לעמוד. ואלה שנשארו בחיים - רק במקרה ניצלו. כי לא היינו חכמים יותר או מתוחכמים מאחרים. ידענו הכול, אך נבצר מאיתנו, לשנות את מהלכיהם השטניים של הנאצים. תחכום מעלליהם- היה מעל לכוחותינו הדלים, אפילו אלה שהלכו עם הפרטיזנים, בחלקם נפלו לא מעט באשמת "היותם יהודים". 

מאידך, כל הנשארים, פליטי השואה, כולם נאפדו בגבורתם, נלחמו בחירוף נפש, ברעב ובקור, אם ביקשו לעתים נפשם למות, המשיכו בגבורה, כדי לחזות במפלת היטלר. 

הילד שלנו, שהשארנו אצל הגוי, המשפחה נחשדה בהסגרת יהודים, ובמאמצים נואשים הצליחו להעביר את הילד למשפחה אחרת, מדי פעם הגיעו אלינו הידיעות עליו, וביום אחד, חלה הילד בחזרת, לרופא פחדו להביאו, והוא מת. 

מגילת הייסורים שלי מובלטת בקצרה. בעומק הטראגי ובחוויות הזוועה, ואימת המוות - שהיא עדיין לנגד עיני. 
מסרתי תיאור ההשארות בחיים, שפרטיו מצורפים בכור האמת האישית. 

יקרה לי עיירתי שאיננה. כמוקד געגועי כעריסת חלומות, ובאפשרויות החברתיות שהעניקה לנו. 

אנו שהצלחנו להינצל מציפורני החיה, ולהגיע לחוף מבטחים, לארץ מולדתנו לבנות ולהיבנות בה, נישא בלבנו את זכרם. 

 

עמותת בית טל

ע"ש קדושי טרוכנבורד ולוזישט בישראל

כצנלסון 68 ת.ד. 1350 גבעתיים 5327605 |  אימייל: beit.tal@gmail.com

הוקם ע"י MeyData - אתרים קהילתיים