תולדות מפעל ההתיישבות

תולדות מפעל ההתיישבות החקלאית היהודית בערבות אוקראינה

מפעל ההתיישבות היהודית בערבות אוקראינה החל בראשית המאה התשע-עשרה אולם הרקע ההיסטורי למפעל זה נעוץ בשלהי המאה השמונה-עשרה. בתקופה זו הגיעה מצוקת היהודים בחבלים המזרחיים של פולין ורוסיה הלבנה לשיאים שלא נודעו קודם לכן. באותה תקופה היו מרביתם שלתושבי האזורים האלה איכרים אשר נוצלו על ידי האצילים בעלי האחוזות. ניסיונותיהם הכושלים של הרשויות לפתור את מצוקת האיכרים במחוזותיהם הביאו לגלי שנאה כלפי היהודים.

מספר היהודים במחוזות פולין ורוסיה הלבנה היה כמיליון. רובם עסקו בתיווך, גביית מיסים ובמכירת יין כחוכרים של בתי מזיגה. נוח היה להם לאיכרים לראות ביהודים את מקור צרותיהם ונוח היה להם לשלטונות להציג את היהודים כמקור הזעם של ההמונים.
בשנת 1768 הוחלט בבית המחוקקים הפולני לאסור על היהודים לעסוק בשורה של מקצועות, ובהם מסחר ביין והחזקת בתי מזיגה. החלטה זו הביאה לגל של פשיטות רגל בקרב הסוחרים ולראשונה השלטונות החלו לגלות עניין במצוקתם של היהודים. אז לראשונה עלה הרעיון לישב את היהודים על אדמה חקלאית. יוזף השני, קיסר אוסטריה, החמיר את הצו האוסר על היהודים באזור גליציה לחכור בתי מזיגה, אך התיר להם לחכור אדמות ולהתיישב בהן.

אולם בינתיים חלו חלוקות פולין בין שכנותיה ועיקר הבעיה היהודית נדדה ביחד עם השטחים שנכבשו לתחומי האימפריה הרוסית. בשנת 1795, עם חלוקת פולין השנייה והשלישית, עברו מחוזות וילנה וגרודנה, ווהלין, פודוליה וגליל מינסק לרשות רוסיה, ובעיית היהודים ובכלל זה הרעיונות ליישובם, הפכו להיות עניינה של הממלכה-הצארית.
באותה תקופה החלו היהודים עצמם להצטרף לתכניות לפתרון בעיית היהודים ועמדו להם כמה מנהיגים בעלי חזון. הבולט שבהם היה נטע נוטקין משקלוב. בשנת 1804 הוצאו צווים נוספים שנועדו לגרש את היהודים מן המקצועות "הלא פרודוקטיביים" ובשנת 1807 השלימו את הצווים האלו ההוראות לאפשר ליהודים להתיישב ולהפוך לעובדי אדמה, באדמות הנמצאות ב"תחום המושב" – בדרום אוקראינה.

הדמות המרכזית במימוש רעיונות יישוב היהודים היה נטע נוטקין, אשר בצד עושרו ועוצמת חזונו היו לו מהלכים אצל השלטונות בעיר הבירה פטרבורג.
את פעילותו של נטע נוטקין המשיך נחום פינקלשטיין. התנועה ליישוב היהודים קיבלה תאוצה ופינקלשטיין השיג אישור להתיישבות יהודית על שטח של 6,600 דיסיאטין (כ- 66,000 דונם) בפלך חרסון בעבר השמאלי של נהר אינגוליץ. פקידי הממשל לא הזדרזו להכין את התנאים להתיישבות היהודית, אולם מגורשי הערים והכפרים, אשר נדדו ממקום למקום ללא מזון וללא קורת גג לראשם, היו מוכנים עתה להתיישב בכל תנאי.
בשנת 1806 סיכמו נציגי השלטונות את התנאים להתיישבות היהודים. הובטח למתיישבים סכום ראשוני של 300 רובל לשנה הראשונה עבור בנין בית, מזון, רכישת שוורים, כלי עבודה וזרעים. רשלנותם של אנשי הממשל וחוסר מעש של הפקידים המקומיים הביאו לכך ששום דבר לא נעשה. אולם מצוקת היהודים גברה באותן שנים ועשרות משפחות יצאו לדרכן לאזור ההתיישבות, בתנאים לא תנאים ומבלי לדעת מה ילד יום. חרף כל הקשיים הוקמו ב1808- שמונה מושבות ראשונות ובהן 800 משפחות.

המצוקה וחסרון התנאים בצירוף לחוסר כל ניסיון חקלאי של המתיישבים, הביאו את המפעל אל סף כליון. המושבות הראשונות: שדה מנוחה, רומנובקה, ישראליבקה ונהר טוב הצליחו לשרוד את התקופה הראשונה, אולם מאות משפחות שיצאו בדרכן דרומה, נזנחו על ידי השלטונות ואין יודע מה עלה בגורלן. המצב מתואר בבהירות במכתב שנשלח על ידי איכרי שדה מנוחה: "...כתוצאה מהמים וחילוף האקלים, מחזור במזון ומחלות, מתו אצלנו במשך שלוש שנים כ- 200 נפש. מהם לא רק קשישים ותינוקות, אלא משפחות שלמות. הננו כיום 166 משפחות, ובינינו יתומים חסרי-לבוש ומזון, ואלמנות ללא כל תמיכה. כולנו עניים ואומללים..."
ואכרי נהר טוב כתבו: "... כתוצאה מחילוף האקלים והמים, אף החצי מאתנו אין בכוחם לעבד את האדמה".
השלטונות מצידם האשימו את המתיישבים באזלת יד ובשנת- 1810 הוחלט על הפסקת מפעל ההתיישבות.

חרף כל התלאות הצליחו המושבות לשרוד ובשנת 1822 מצבן של חלק מן המשפחות השתפר, הם החלו להתרגל לעבודת האדמה, וגל נוסף של מתיישבים הגיע מהצפון. בשנים 1822-3 יצאו בדרכן לפלך חרסון 1780 משפחות אולם רק 1016 הגיעו והשאר חזרו או שאבדו בדרכם.
גם הבצורת לא אחרה לבו, גם שחיתות פקידי הממשל פגעה במתיישבים, אולם מול אלה עמדו הצלחות ראשונות וכן מצוקה הולכת וגוברת של היהודים בביילורוסיה. בשנות השלושים והשבעים הגיעו 2200 משפחות ממוהילב, מויטבסק, ממינסק, ומפלודן. הפעם היו כמה פקידי ממשל שהמצב נגע לליבם והוכנו תנאים מינימאליים למתיישבים. גם כמה מנהיגים משלהם עמדו להם ליהודים באותה תקופה. הבולט שבהם היה הסופר ואיש הרוח ר' יצחק בר לוינסון (ריב"ל) שלמרות מחלתו הממושכת עודד את הפונים להתיישבות וייצג אותם אצל השלטונות.
בשנת 1858 השתולל ארבה בדרום אוקראינה וכילה את היבול. בשנת 1859 הייתה בצורת קשה. בדו"ח שהגיש אז שליח השלטונות רודניצקי, הוא מדווח כי שליש מן המושבות מתבססות ופורחות והאחרות פחות: "מראה המושבות שדה מנוחה הגדולה, שדה מנוחה הקטנה, בברובי קוט, נובי ברסלב ונובו קובנה נאה יותר מאשר הכפרים הרוסיים בסביבה וסביב בתי האכרים  מצאתי גינות נוי ועצים, ואילו במושבות איזראליבקה, נובופולטבקה ולבוב הרושם הוא עגום, השדות מעוררים צחוק בעבודתם הרשלנית".

הפרעות שפרצו בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה לא פסחו גם על המושבות. רק בראשית המאה העשרים חל מפנה. חברת יק"א נכנסה לתמונה, שלחה אגרונומים, מכונות חדישות וידע חקלאי מודרני. יק"א גם מימנה הלוואות נוחות לחקלאים ובנוסף לכך השלטונות חילקו אדמות נוספות לחקלאים ובתוכם ליהודי המושבות. גם המהפכה הרוסית היטיבה עם המושבות. הם נחשבו ל"פרודוקטיביים" וזכו לקרקע שהופקעה מידי בעלי האחוזות וחולקה לאיכרים. אז החלה התעוררות לכיוון של עליה לארץ-ישראל. רבים הצטרפו לחלוץ ועלו ארצה, ומצד שני רבים פנו אז לחקלאות ומילאו את המשקים הריקים במושבות. התקופה שעד מלחמת העולם השנייה הייתה תקופת שגשוג. מספר החקלאים היהודים באוקראינה הגיע ל255,400- נפש על פי מפקד שנערך ב- 1931.
באמצע ספטמבר 1941 הגיעו צבאות גרמניה לאוקראינה. בתחילה לא חשבו הכובשים שישנם חקלאים יהודים, אולם משגילו זאת ריכזו את אנשי המושבות בוואדיות שבסביבות המושבות ורצחו את כולם.
כך עלה הכורת על ציבור עובדי האדמה. ישובי איכרים עמלים שהתקיימו מאה ושלושים שנה וזכו להערכתם של כל חקלאי הסביבה בגלל אופיים והישגיהם – נשמדו באחת. נכרת עץ של תרבות יהודית ייחודית שהקדימה את הרצל וא.ד. גורדון בשמונים שנה ברעיונות של יצרנות, אוטונומיה תרבותית וכלכלית.



לאחר המלחמה

הקמת בית ט"ל

מאמר מבית התפוצות

הקמת העיירות

פלך ווהלין

תולדות מפעל ההתיישבות

מפת האיזור

עמותת בית טל

ע"ש קדושי טרוכנבורד ולוזישט בישראל

כצנלסון 68 ת.ד. 1350 גבעתיים 5327605 |  אימייל: beit.tal@gmail.com

הוקם ע"י MeyData - אתרים קהילתיים