מפת האיזור
לאחר המלחמה
לאחר המלחמה
בתום מלחמת העולם השנייה נותרו ברחבי אירופה מאות אלפי פליטים יהודים, רובם ניצולי שואה. חלק מהניצולים, בעיקר מהולנד, בלגיה, צרפת והונגריה חזרו לארצותיהם. אחרים, בעיקר ממזרח אירופה, לא רצו לחזור ואלה שחזרו - לא תמיד התקבלו בברכה (בחלק מהמקרים, כמו בפולין, התבצעו אף פוגרומים ביהודים). ארגון הבריחה עזר להם לעבור ממזרח אירופה למערבה ומשם- לארץ ישראל. תחילה העבירו פליטים למחנות העקורים ולאחר תחילת האיבה בין ברית המועצות והמערב החלו אנשי התנועה להבריח פליטים ממזרח אירופה לשטחים בשליטת המערב.
ניצולי השואה החלו לחפש את יקיריהם במקומות בהם רוכזו היהודים או את ילדיהם שנתנו למסתור ולרוב לא מצאום. במקרים רבים, במיוחד במזרח אירופה, הם נתקלו באנטישמיות רבה שהקשתה על הליך החזרה לחיים והחזרה לארצותיהם. רבים בחרו להגר ממולדתם בשל כך. רבים היו הפליטים היהודים שנדדו ברחבי אירופה כדי למצוא מקום להתחיל בו חיים חדשים.
הפליטים היהודים שהתקבצו בארצות אירופה היו חסרי בית היות שכל רכושם נגזל בשואה. בעלות הברית הקימו למענם מחנות מיוחדים, בעיקר בגרמניה, אוסטריה ואיטליה, שם הם חיו בצפיפות גדולה. חלק מהפליטים אף שוכנו בתוך מחנות הריכוז וההשמדה ששוחררו. 250,000 פליטים שכנו במחנות שניהל הג'וינט. בשטחי הכיבוש הסובייטי לא הוקמו מחנות נפרדים ליהודים, כי הסובייטים סירבו להכיר בכך שמצבם שונה ממצב שאר הפליטים.
ארגונים יהודיים, בעיקר הג'וינט, החישו עזרה לשוכני המחנות והפעילו תוכניות הכשרה מקצועית כדי לעזור להם לשקם את עצמם ולרכוש תעסוקה. הניצולים התארגנו במסגרות ציבוריות ובעזרת חיילים אמריקאיים הוקם במינכן "הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים" שייצג כ-175,000 פליטים באזור הכיבוש האמריקאי. ועדים נוספים התארגנו בברגן בלזן ובאזורי הכיבוש באוסטריה ובאיטליה. כמו כן התארגנו במחנות בתי ספר, ישיבות, תיאטרונים ותנועות נוער והוצאו גם עיתונים. גם הפעילות המפלגתית התעוררה מחדש.
מרבית יושבי מחנות העקורים הביעו את רצונם לעלות לארץ ישראל, אך שלטון המנדט הבריטי הטיל הגבלות חמורות על כניסת יהודים והתאמץ לעצור ספינות מעפילים שניסו להביא פליטים יהודים ארצה חרף האיסור. הבריטים ניסו למנוע את ההעפלה בדרכים שונות: הם אסרו על פליטים יהודים להיכנס לאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה, הפעילו לחץ פוליטי על מדינות שונות כדי שימנעו הפלגת ספינות מתחומן ונקטו באמצעי לוחמה שונים כדי ללחום באניות המעפילים שהגיעו לארץ ישראל.
בארץ ישראל היו מספר משפחות שעלו לארץ עוד לפני מלחמת העולם. שארית הפלטה שהגיעה מטרוכנברוד ולוזישט התקבלו בבתי המשפחות בסבר פנים מאירות. ידם הנדיבה והפתוחה עזרה לרבים מהניצולים . במיוחד זכורות משפחת אנווטרג ומשפחת ברקאי שקבלו כל קרוב ורחוק כאילו היו בשרם ודמם.
השואה הינה אחת מהטראומות הנוראות ביותר שיכול לחוות האדם. ניצוליה סבלו באופנים רבים ושונים, גופנית, נפשית ורוחנית.
היו הבדלים ניכרים בעצמת הפגיעה הטראומטית בקרב ניצולים שונים: השואה לא ביטלה את ההבדלים האישיותיים של הניצולים, והתמודדות אתה לא הייתה זהה. תהליך החלמתם של הניצולים היה קשה בכל מקום בו החליטו לגור. לחלקם הייתה פגיעה טראומטית חזקה במצבם הפיזי והנפשי, שבחלקה נמשכה כל ימי חייהם. היא התבטאה בין היתר בזעזוע רוחני גדול שעברו, בתחושה שהיו ב"פלנטה אחרת" שאין באפשרותם לשתף אחרים בכך, שלא הצליחו לעבד תהליכי אבלות על יקיריהם שנרצחו מכיוון שהיו עסוקים באותו זמן בהישרדות
צמצם חלוןהקמת בית ט"ל
הקמת בית ט"ל
ימים על ימים קינן בלבנו הרצון להציב יד ושם לעיירות הולדתנו טרוכנברוד – לוזישט. פרטים רבים ושונים קרמו עור וגידים, והחיו את ההגשמה, ע"י הקמת בית ט"ל, נר-תמיד להורינו, אחינו ואחיותינו אשר נספו.
בית כנסת לתפילה ע"ש קדושי ט"ל:
זכינו להקים בית כנסת ע"ש קדושי ט"ל. מקום להשכין בו שכינת אל. מקום שבאים עשרות להתייחד ולהתקדש בקדושה של מעלה.
דור לדור, שיבצו בני עיירותינו בבתי כנסת את תפילותיהם. בבית היוצר צמחה הנשמה היתרה. דורות יהודים שלמדו את ההלכה, העמיקו בסוגיותיה, סידרו את משניותיה. בית הכנסת שמר על היהודי, וקיים את צביונו. בתוך נשמתו נתקפלו אורחי חיים, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות.
בתור בית הכנסת למד תורה ודעת. אהבת הבריות, התרחקות מן הכבוד,ענווה ושמחה, מוסר ודרך ארץ. אהבת הבורא והאדם.
להוקרתם, ולעילוי נשמותיהם, עשינו כל מאמץ והקימונו בית הכנסת ט"ל בגבעתיים, המאכסן בתוכו, תפילה, בימי חול, שבתות ומועדי ישראל לקיים "דור לדור - ישבחו מעשיהם".
"מה טובו אוהליך יעקב" - בית הכנסת שלנו, הוא שער לתפילה, ללימוד תורת ישראל, בו קיימים חוגים לפרשת השבוע ומשניות.
קופה לגמילות חסד:
מטרת הקופה הייתה לאפשר לעולים החדשים, שזה מקרוב הגיעו ארצה,לקבל הלוואות לסידורים ראשונים, וכן לאחרים, אשר נזקקו להלוואה.
קופה זו, קיימת עד היום הזה, ואנשי ט"ל הנזקקים להלוואות של סכומי כסף קטנים - ללא רבית והוצאות - מקבלים את מבוקשם בכל עת, ומחזירים את ההלוואה בתשלומים נוחים.
בבית ט"ל, אנו מקיימים את אסיפותינו, ואירועים משפחתיים שונים. וע"י כך, אנו מרגישים את הקשר הנפשי המתהדק בין החברים, והקשר שלנו להורים וכל יקירינו - שהיו ואינם, וזיכרונם עימנו לנצח.
עלינו לציין כי בית ט"ל מוכר ברבים, גם הסופר אבות-ישורון מזכיר בשירו ב"ידיעות אחרונות" מערב ראש השנה תשמ"ו, את בית ט"ל.
עם תום מלחמת העולם השנייה, כאשר נודע לנו על שארית הפליטה,התעוררו יוצאי ט"ל בארץ, לפעולות עזרה לניצולים מבין יוצאי עירנו.
החלה פעולת הצלה בראשותו של אליעזר בורק ז"ל. שהיווה את הרוח החיה, ובסיוע בני עירנו בארץ ומארצות הברית, נוצר קשר בינינו לבין הפזורים באירופה, והתחלנו לשלוח עזרה ע"י חבילות, תמיכה כספית וכיו"ב.
במשך השנים אנו מקפידים לקיים את האזכרה השנתית של העיירות. בכל חג חנוכה מדליקים יחדיו נר חנוכה. בחודש ניסן אנו נוהגים לקיים מפגש וטיול בארץ . מדי כמה שנים יוצאים למסעות זיכרון לאוקראינה ומבקרים בבורות ההריגה. כל הפעילויות חובקות את כל הדורות.
כל פעולות העמותה והחברים הם יד ושם למשפחותינו, יקירנו שנטבחו כצאן ונרצחו בדם קר.
מאמר מבית התפוצות
טרוכנברוד – לוזישץ' קהילות ט"ל
שתי עיירות סמוכות זו לזו במחוז לוצק באוקראינה. בעבר היה זה חבל ווהלין שבפולין.
טרוכנברוד נקראה בשם זופייבקה
לוזישץ' נקראה איגנטובה.
שתי העיירות שכנו כ 45 ק"מ ממערכ לעיר רובנו. כ 30 ק"מ ממזרח לעיר לוצק.
טרוכנברוד נוסדה בשנת 1835, כשיהודים מביילרוסיה ומווהלין התיישבו על כ 7000 דונם של אדמות חקלאיותשרכשו ממשפחת אצילים.
בשנת 1865 קיבלו לבקשתם מעמד עירוני. ב 1889 היה מספר תושבי העיירה 1200 יהודית.
עד לתחילת המאה ה- 20 התפרנסו תושבי העיירה מחקלאות, בורסקאות, מסחר זעיר ומלאכות זעירות. בתחילת המאה ה- 20 הוקם בטרוכנברוד בית חרושת לזכוכית. עם הקמת בית החרושת הגיעה לעיירה ולסביבתה פריחה כלכלית.
ב 1914 , אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הורע מצבם הכלכלי של תושבי טרוכנברוד. גברים צעירים גויסו לצבא. הסיוע שקבלו משפחות רבות מקרוביהם בארצות הברית פסק.
ב 1915 התקרבה חזית המלחמה לאיזור קהילות ט"ל. קוזקים ששירתו בצבא הרוסי, וכנופיות פוחזים של אוקראינים תקפו את היהודים ובזזו את רכושם. במקום השתררו רעב ומחסור. יהודי המקום החלו להתארגן לצורך הגנה עצמית.בינתיים נכבש האזור על יד האוסטרי. מגיפת טיפוס פרצה, והפילה חללים רבים מתושבי טרוכנברוד. גברים בני 15-60 נאלצו לצאת לעבודות כפייה. כומר אוסטרי בסיוע אנשי צבא הקים בית ספר בעיירה, ולימד את הילדים את השפה הגרמנית.
תשעה חודשים לאחר מכן, נסוג הצבא האוסטרי, והצבא הרוסי חזר לשלוט במקום.
במהפיכת 1917 נמנעה פגיעה ביהודי המקום בזכות ההתארגנויות להגנה עצמית.
בתום מלחמת העולם הראשונה נכללה קהילת ט"ל בשטחה של פולין העצמאית.
בעיירה טרוכנברוד היו 7 בתי כנסת. ארבעה מבתי הכנסת היו של חסידים.
הרב הראשון שכיהן היה ר' איצי וולף וייסמן. בימי כהונתו. של ר' ברוך זאב בייגל שהחלה ב 1910, בחרו לעצמם חסידי ברזנה רב משלהם – הרב משה בידר פרלמוטר. ב 1916 נפטר הרב פרלמוטר ממגיפת הטיפוס. אחריו כיהן הרב גרשון וייסמן במקביל לרב בייגל – עד שניספו שניהם בשואה.
"חדר" נוסד בעיירה ב 1910 . התקיימו בו שיעורים למבוגרים בכתיבת אידישורוסית. ב 1912 נפתח בית ספר עברי שלימדו בו לימודי קודש ורוסית. בית ספר זה נסגר ב 1914.
ב 1922 נפתח למשך 4 שנים בית ספר שהיה שייך לרשת "תרבות", ליד בית הספר פעל גם גן ילדים. אחר כך נפתח בעיירה בית ספר פולני שרוב מוריו ותלמידיו היו יהודים מתושבי העיירה . לימודי קודש נלמדו מרק במסגרות פרטיות. למשך זמן מה פעלה בטרוכנברוד ישיבה.
ב 1921 היו מספר תושבי טרוכנברוד 1531 יהודים ו 18 גויים.
מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה השתקמה מעט כלכלת טרונברוד. מפעלי הבורסקאות הכניסו מכונות לעבודה. 10 מחלבות שמנו כ 500 פרות , שיווקו את תוצרת החלב לעריירות הסביבה. המשבר הכלכלי של שנות ה 30 , ותמיכת ממשלת פולין בקואופרטיבים פולנים גרמו לפגיעה בפרנסת יהודי המקום.
פעילות ציונית התחילה במקום עוד טרם מלחמת העולם הראשונה. כבר ב 1908 הוקמה האגודה הציונית. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמו בעיירה סניפים של כל תנועות הנוער. הפעילות ביותר היו בית"ר והחלוץ. התקיימה פעילות לעידוד עליה לארץ ישראל. עד שנת 1939 עלו 45 משפחות לארץ, רובן משפחות של חקלאים.
ב 1934 נוסד הסניף של הנוער הציוני.
ב 1938 התקיים בטרוכנברוד הקורס הראשון של מפקדי האצ"ל בפולין.
במקום פעלה מחתרת של קבוצה קומוניסטית.
לוזישץ' נוסדה ב 1838 כמושבה חקלאית יהודית. במקום ישבו 567 יהודית ולהם 2800 דונם אדמה. בתחילת המאה ה 20 מנתה העיירה 1204 תושבים.
בימי מלחמת העולם הראשונה נפגעה לוזישץ. חלק מתושביה עזבו למושבות הברום הארגנטינה. לאחר המלחמה שוקמו משקי העיירה בעזרת הגוינט וארגון אורט, שנציג מטעמו ישב במקום.
פרנסת יהודי המקום הייתה בעיקר ממשק החלב ששווק לערים הגדולות. הייתה במקום טחנת קמח גדולה ובתי מלאכה של בורסקאים.
בין שתי מלחמות העולם הייתה זו קהילה עצמאית. במקום כיהנו שני רבנים: הרב זלמן שוסטר והרב שמעון גולדשטיין. רוב יהודי המקום היו חסידים.
הפעילות הציונית בין שתי מלחמות העולם התקיימה בטרוכנברוד שם היו גן ילדים ובית ספר עברי, סיפרייה וסניפי התנועות הציוניות. רוב הנוער בלוזישץ השתייך לתנועת בית"ר שפתח את סניפו במקום ב1932. הכשרות החקלאיות של בית"ר והחלוץ מרחבי פולין הגיעו ללוזישץ . בשנות ה20 עלו כמה יהודים מלוזישץ לארץ ישראל.
ערב פרוץ לחמת העולם השנייה היו במקום כ 2000 יהודים בטרוכנברוד ו כ 900 יהודים בלוזישץ.
תקופת השואה
ב 1 בספטמבר 1939 , אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, הועברו החלקים המזרחיים של פולין, ווהלין בתוכם, לשליטת ברית המועצות.
כ 20 צעירים מקהילות ט"ל, חברי התנועות הציוניות, עברו את הגבול לוילנה. ב 1942 הם הצליחו להגיע לארץ ישראל ורובם הצטרפו לתנועת הלח"י.
בטרוכנברוד התיישבו פליטים יהודים מפולין , ומספר תושבי העיירה הגיעה ל 3500 יהודים. גם ללוזישץ הגיעו פליטים רבים . קהילת היהודים בתקופה זו מנתה 1200 איש .
ב 22 ביוני 1941 תקפו הגרמנים את ברית המועצות. טרוכנברוד ולוזישץ נכבשו בסוף חודש יוני. הגרמנים מינו ממשל אוקראיני באיזור , והקימו משטרת עזר אוקראינית שוצמנים.
בימים הראשונים לכיבוש נרצחו יהודים, רכוש יהודי חובל ונשדד במהלך פרעות של כפריים אוקראינים. שוב התארגנה הגנה עצמית של יהודים.
בראשית יולי מינו הגרמנים יודנראט (מועצת יהודית מטעם). היהודים חויבו בעבודות כפייה בחקלאות ובבתי החרושת המקומיים ששירתו את הגרמנים. 50 יהודים מטרוכנברוד נשלחו לעבוד בתחנת הרכבת בעיירה קיוורצה והיו נתונים להתעללות שומריהם הגרמנים והאוקראינים.
בסתיו 1941 הוחרמו המשקים החקלאיים שבידי היהודים. הוחרמו מפרוות, בגדים חמין ןחפצי ערך. כמו כן, נדרשו היהודים לשלם כופר של מאות רובלים.
ד"ר קלינגר , יהודי שהתחזה לגרמני ליד המקום , קשר קשרים עם ההנהגה הגרמנית , והביא להעסקת יהודים ביצור תיקי עור ומגפיים לגרמנים. העבודה היתה בעיירה עצמה, ומנעה את שליחתם לעבודות כפייה. כאשר נתגלתה זהותו של ד"ר קלינגר הוא נרצח על ידי האוקראינים.
ב י"א באב תש"ב, 25 ביולי 1942 , רוכזו יהודי העיירות במרכז העיירה. בעלי מקצועות ומשפחותיהם הועברו לאיזור סלישצ'ה הסמוך. נפוצה שמועה כי הגרמנים מתכננים לרצוח את היהודים שנותרו בעיירות. יהודים ניסו לברוח ליערות ונורו על יד אוקראינים שסיירו לשם כך בעיירות.
ב י"ד באב תש"ב – 27 ביולי 1942 התקיימה האקציה. השוצמנים הביאו לעיירה משאיות, השליכו לתוכן את הילדים והצעידו בעקבות המשאיות את שאר היהודים ליער, לעבר בורות שנחפרו בסמוך לעיירה יארומליה, שם נורו היהודים ונטמנו בקברי אחים.
ביום הכיפורים תש"ג, 2 בספטמבר 1942 התרחשה האקציה השניה נרצחו היהודים שישבו בסלישצ'ה והיהודים ששבו מהיער לתפילת החג. בעת חפירת הבורותתקפו כמה יהודים את שומריהם הגרמנים והאוקראינים באתים שבידיהם, בעת המאבק הצליחו כמה מהיהודים להמלט ליער.
בעיירה נותרו רק כמה עשרות יהודים, מבין אלו שהכינו מוצרי עור עבור הגרמנים.
בדצמבר 1942 התרחשה האקציה השלישית. נרצחו גם הם. 10 מהיהודים ששימשו כמנהלי עבודה נכלאו בבית הכנסת שבטרוכנברוד , ונספו כשהוצת בית הכנסת.
העיירה הוכרזה כנקייה מיהודים - יודנריין.
עוד לפני האקציות התארגנו בני הנוער היהודים להתנגדות והחלו באיסוף נשק. בספטמבר 1942 הקימו בסיס ביער הסמוך תוך הסתייעות בקומוניסטים ובאוקראינים. אל הנוער הצטרפו יהודים שברחו במהלך האקציות, והם קיימו קשר עם אגוני פרטיזנים סובייטים.
בנובמבר 1942 עברה הקבוצה לצפון מזרח ווהלין ופעלה במסגרת אוגדת קובפאק של הפרטיזנים הסובייטים. 64 פרטיזנים נוספים מטרוכנברוד הצטרפו אף הם ליחידות שפעלו בשטח.
בפברואר 1944 שוחררו שתי העיירות על ידי הצבא האדום. היהודים לא שבו לעיירות אלו. רכושם נשדד ובתיהם פורקו בידי האוקראינים.
באוגוסט 1992 הוקמו במקום מצבות לזכר קהילות ט"ל שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם.
המצבות הקומו בידי משלחת מישראל של יהודים יוצאי המקום.
לעיירות לא נותר זכר – בשטח בו שכנו העיירות בעבר נמצאו שדות חיטה ותירס.
צמצם חלוןהקמת העיירות
הקמת העיירות
טרוכנברוד ו-לוזישט (לוזישץ') הן שתי עיירות סמוכות זו לזו במחוז לוצק באוקראינה. בעבר היה זה חבל ווהלין שבפולין. העיירות הוקמו במרחק של כ-30 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר לוצק, כ-350 ק"מ ממערב לקייב, וכ-450 ק"מ דרום-מזרחית לוורשה.
-
טרוכנברוד נקראה בשם זופייבקה
-
לוזישץ' נקראה איגנטובה.
טרוכנברוד נוסדה בשנת 1835, כשיהודים מביילרוסיה וווהלין התיישבו על כ 7000 דונם של אדמות חקלאיות שנרכשו ממשפחת אצילים.
בשנת 1865 קיבלו לבקשתם מעמד עירוני. ב 1889 היה מספר תושבי העיירה 1200 יהודים.
עד לתחילת המאה ה- 20 התפרנסו תושבי העיירה מחקלאות, בורסקאות, מסחר זעיר ומלאכות זעירות. בתחילת המאה ה- 20 הוקם בטרוכנברוד בית חרושת לזכוכית. עם הקמת בית החרושת הגיעה לעיירה ולסביבתה פריחה כלכלית.
ב 1914 , אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הורע מצבם הכלכלי של תושבי טרוכנברוד. גברים צעירים גויסו לצבא. הסיוע שקבלו משפחות רבות מקרוביהם בארצות הברית פסק.
ב 1915 התקרבה חזית המלחמה לאזור קהילות ט"ל. קוזקים ששירתו בצבא הרוסי, וכנופיות פוחזים של אוקראינים תקפו את היהודים ובזזו את רכושם. במקום השתררו רעב ומחסור. יהודי המקום החלו להתארגן לצורך הגנה עצמית.בינתיים נכבש האזור על יד האוסטרי. מגיפת טיפוס פרצה, והפילה חללים רבים מתושבי טרוכנברוד. גברים בני 15-60 נאלצו לצאת לעבודות כפייה. כומר אוסטרי בסיוע אנשי צבא הקים בית ספר בעיירה, ולימד את הילדים את השפה הגרמנית.
תשעה חודשים לאחר מכן, נסוג הצבא האוסטרי, והצבא הרוסי חזר לשלוט במקום.
במהפכת 1917 נמנעה פגיעה ביהודי המקום בזכות ההתארגנויות להגנה עצמית. בתום מלחמת העולם הראשונה נכללה קהילת ט"ל בשטחה של פולין העצמאית.
בעיירה טרוכנברוד היו 7 בתי כנסת. ארבעה מבתי הכנסת היו של חסידים.
הרב הראשון שכיהן היה ר' איצי וולף וייסמן. בימי כהונתו של ר' ברוך זאב בייגל שהחלה ב 1910, בחרו לעצמם חסידי ברזנה רב משלהם – הרב משה בידר פרלמוטר. ב 1916 נפטר הרב פרלמוטר ממגיפת הטיפוס. אחריו כיהן הרב גרשון וייסמן במקביל לרב בייגל – עד שנספו שניהם בשואה.
"חדר" ראשון נוסד בעיירה ב 1910 . התקיימו בו שיעורים למבוגרים בכתיבת אידיש ורוסית. ב 1912 נפתח בית ספר עברי שלימדו בו לימודי קודש ורוסית. בית ספר זה נסגר ב 1914.
ב 1922 נפתח למשך 4 שנים בית ספר שהיה שייך לרשת "תרבות", ליד בית הספר פעל גם גן ילדים.
אחר כך נפתח בעיירה בית ספר פולני שרוב מוריו ותלמידיו היו יהודים מתושבי העיירה . לימודי קודש נלמדו רק במסגרות פרטיות. למשך זמן מה פעלה בטרוכנברוד ישיבה.
ב 1921 היו מספר תושבי טרוכנברוד 1531 יהודים ו 18 גויים.
מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה השתקמה מעט כלכלת טרוכנברוד. מפעלי הבורסקאות הכניסו מכונות לעבודה. 10 מחלבות שמנו כ 500 פרות , שיווקו את תוצרת החלב לעיירות הסביבה. המשבר הכלכלי של שנות ה 30 , ותמיכת ממשלת פולין בקואופרטיבים פולנים גרמו לפגיעה בפרנסת יהודי המקום.
פעילות ציונית התחילה במקום עוד טרם מלחמת העולם הראשונה. כבר ב 1908 הוקמה האגודה הציונית. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמו בעיירה סניפים של כל תנועות הנוער. הפעילות ביותר היו "בית"ר" ו"החלוץ". בנוסף התקיימה פעילות לעידוד עליה לארץ ישראל. עד שנת 1939 עלו 45 משפחות לארץ, רובן משפחות של חקלאים.
ב 1934 נוסד הסניף של הנוער הציוני.
ב 1938 התקיים בטרוכנברוד הקורס הראשון של מפקדי האצ"ל בפולין.
במקום פעלה מחתרת של קבוצה קומוניסטית.
לוזישץ' נוסדה ב 1838 כמושבה חקלאית יהודית. במקום ישבו 567 יהודים ולהם 2800 דונם אדמה. בתחילת המאה ה 20 מנתה העיירה 1204 תושבים.
בימי מלחמת העולם הראשונה נפגעה לוזישץ. חלק מתושביה עזבו למושבות הברון בארגנטינה. לאחר המלחמה שוקמו משקי העיירה בעזרת הג'וינט וארגון אורט, שנציג מטעמו ישב במקום.
פרנסת יהודי המקום הייתה בעיקר ממשק החלב ששווק לערים הגדולות. הייתה במקום טחנת קמח גדולה ובתי מלאכה של בורסקאים.
בין שתי מלחמות העולם הייתה זו קהילה עצמאית. במקום כיהנו שני רבנים: הרב זלמן שוסטר והרב שמעון גולדשטיין. רוב יהודי המקום היו חסידים.
הפעילות הציונית בין שתי מלחמות העולם התקיימה בטרוכנברוד, שם היו גן ילדים ובית ספר עברי, ספרייה וסניפי התנועות הציוניות. רוב הנוער בלוזישץ השתייך לתנועת בית"ר שפתחה את סניפה במקום ב1932. ההכשרות החקלאיות של בית"ר והחלוץ מרחבי פולין הגיעו ללוזישץ . בשנות ה20 עלו כמה יהודים מלוזישץ לארץ ישראל.
ערב פרוץ לחמת העולם השנייה היו במקום כ 2000 יהודים בטרוכנברוד ו כ 900 יהודים בלוזישץ.
ב 1 בספטמבר 1939 , אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, הועברו החלקים המזרחיים של פולין, ו-ווהלין בתוכם, לשליטת ברית המועצות.
כ 20 צעירים מקהילות ט"ל, חברי התנועות הציוניות, עברו את הגבול לווילנה. ב 1942 הם הצליחו להגיע לארץ ישראל ורובם הצטרפו לתנועת הלח"י.
בטרוכנברוד התיישבו פליטים יהודים מפולין , ומספר תושבי העיירה הגיעה ל 3500 יהודים. גם ללוזישץ הגיעו פליטים רבים . קהילת היהודים בתקופה זו בלוזישט מנתה 1200 איש .
ב 22 ביוני 1941 תקפו הגרמנים את ברית המועצות. טרוכנברוד ולוזישץ נכבשו בסוף חודש יוני. הגרמנים מינו ממשל אוקראיני באזור , והקימו משטרת עזר אוקראינית - "שוצמנים".
בימים הראשונים לכיבוש נרצחו יהודים, רכוש יהודי חובל ונשדד במהלך פרעות של כפריים אוקראינים. שוב התארגנה הגנה עצמית של יהודים.
בראשית יולי מינו הגרמנים יודנראט (מועצה יהודית מטעם). היהודים חויבו בעבודות כפייה בחקלאות ובבתי החרושת המקומיים ששירתו את הגרמנים. 50 יהודים מטרוכנברוד נשלחו לעבוד בתחנת הרכבת בעיירה קיוורצה והיו נתונים להתעללות שומריהם הגרמנים והאוקראינים.
בסתיו 1941 הוחרמו המשקים החקלאיים שבידי היהודים. הוחרמו פרוות, בגדים חמים וחפצי ערך. כמו כן, נדרשו היהודים לשלם כופר של מאות רובלים.
ד"ר קלינגר , יהודי שהתחזה לגרמני יליד המקום , קשר קשרים עם ההנהגה הגרמנית , והביא להעסקת יהודים ביצור תיקי עור ומגפיים לגרמנים. העבודה הייתה בעיירה עצמה, ומנעה את שליחתם לעבודות כפייה. כאשר נתגלתה זהותו של ד"ר קלינגר הוא נרצח על ידי האוקראינים.
ב י"א באב התש"ב, 25 ביולי 1942 , רוכזו יהודי העיירות במרכז העיירה. בעלי מקצועות ומשפחותיהם הועברו לאזור סלישצ'ה הסמוך. נפוצה שמועה כי הגרמנים מתכננים לרצוח את היהודים שנותרו בעיירות. יהודים ניסו לברוח ליערות ונורו על יד אוקראינים שסיירו לשם כך בעיירות.
ב י"ד באב תש"ב – 27 ביולי 1942 התקיימה האקציה. השוצמנים הביאו לעיירה משאיות, השליכו לתוכן את הילדים והצעידו בעקבות המשאיות את שאר היהודים ליער, לעבר בורות שנחפרו בסמוך לעיירה יארומליה, שם נורו היהודים ונטמנו בקברי אחים.
ביום הכיפורים תש"ג, 2 בספטמבר 1942 התרחשה האקציה השנייה.היהודים שישבו בסלישצ'ה נרצחו, וכן היהודים ששבו מהיער לתפילת החג. בעת חפירת הבורות תקפו כמה יהודים את שומריהם הגרמנים והאוקראינים באתים שבידיהם, בעת המאבק הצליחו כמה מהיהודים להימלט ליער.
בעיירה נותרו רק כמה עשרות יהודים, מבין אלו שהכינו מוצרי עור עבור הגרמנים.
בדצמבר 1942 התרחשה האקציה השלישית. עשרה מהיהודים ששימשו כמנהלי עבודה נכלאו בבית הכנסת בטרוכנברוד, נספו כשהוצת בית הכנסת.
העיירה הוכרזה כנקייה מיהודים - " יודנריין".
עוד לפני האקציות התארגנו בני הנוער היהודים להתנגדות והחלו באיסוף נשק. בספטמבר 1942 הקימו בסיס ביער הסמוך תוך הסתייעות בקומוניסטים ובאוקראינים. אל הנוער הצטרפו יהודים שברחו במהלך האקציות, והם קיימו קשר עם ארגוני פרטיזנים סובייטים.
בנובמבר 1942 עברה הקבוצה לצפון מזרח ווהלין ופעלה במסגרת אוגדת "קובפאק" של הפרטיזנים הסובייטים. 64 פרטיזנים נוספים מטרוכנברוד הצטרפו אף הם ליחידות שפעלו בשטח.
בפברואר 1944 שוחררו שתי העיירות על ידי הצבא האדום. היהודים לא שבו לעיירות אלו. רכושם נשדד ובתיהם פורקו בידי האוקראינים.
באוגוסט 1992 הוקמו במקום מצבות לזכר קהילות ט"ל שנרצחובידי הנאצים ועוזריהם.
המצבות הוקמו בידי משלחת מישראל של יהודים יוצאי המקום.
לעיירות לא נותר זכר – בשטח בו שכנו העיירות בעבר נמצאו שדות חיטה ותירס.
צמצם חלוןפלך ווהלין
פלך ווהלין
ווהלין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ווהלין האזור הנו אחד ממקומות ההתיישבות הקדומים ביותר של הסלאבים באירופה.
ווהלין ההיסטורית כוללת את המחוזות ווהלין, רובנו, ז'יטומיר וטרנופול שבאוקראינה החל מ1939. אך גם אזורים קטנים מפולין של היום כמו חלם.
ב-1569 הפכה ווהלין לחלק מהאיחוד הפולני ליטאי. בתקופה זו החלה התיישבות של פולנים קתולים ויהודים. יש גם עדויות משנת 1783 להתיישבות של חקלאים מנוניטים בווהלין. המתיישבים החדשים דחקו את רגליהם של הנוצרים האורתודוקסים, וחלק מהכנסיות האורתודוקסיות באזור הוסבו לכנסיות קתוליות.
בעקבות חלוקתה השלישית של פולין ב-24 באוקטובר 1795, סופחה ווהלין לאימפריה הרוסית, והפכה לחלק מתחום המושב. בתקופה זו, ועד מלחמת העולם השנייה, התקיימו בה קהילות יהודיות רבות. למעשה, ברוב הערים והעיירות של ווהלין היו קהילות יהודיות גדולות יחסית, דוברות יידיש. קהילות יהודיות ידועות היו בערים דובנו, רובנו, לודמיר ועוד.
בסוף המאה ה-19 היו גם קהילות של גרמנים בווהלין, שמנו כ-200 אלף נפש, וגם קהילות קטנות של צ'כים. בתקופה זו התפתח המסחר באזור במהירות, אבל ווהלין נשארה ברובה אזור חקלאי של כפרים ועיירות קטנות.
בנובמבר 1918 הוקמה רפובליקה פולנית עצמאית, שהייתה נתונה במלחמה עם ברית המועצות. ב-1921 נחתם הסכם ריגה שסיים את המלחמה הפולנית-סובייטית ונקבע גבולה המזרחי של הרפובליקה הפולנית. גבול זה חילק את ווהלין כך שרובה עברה לידי פולין ושוליה המזרחיים נותרו בידי ברית המועצות. הרפובליקה הפולנית אימצה את עקרונות האמנסיפציה והעניקה שוויון זכויות מלא גם לבני הקהילות היהודיות של מערב ווהלין, החלק שעבר לידיה. שיפור זה במעמדם הפוליטי של היהודים באזור נמשך עד כיבוש פולין במלחמת העולם השנייה.
בין השנים 1935 ו-1938 גירש סטלין את הפולנים שחיו במזרח ווהלין, החלק שנותר בידי ברית המועצות. ב-1939 נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שבו הסכימו ברית המועצות וגרמניה הנאצית על חלוקת שטחה של פולין ביניהן. על-פי ההסכם הייתה ווהלין אמורה לעבור כולה לידי ברית המועצות. בעקבות ההסכם עזבו הגרמנים שחיו בווהלין את האזור, והיגרו לחלקים של פולין שנכבשו וסופחו לגרמניה הנאצית.
ב-22 ביוני 1941 הפרה גרמניה הנאצית את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ופלשה לברית המועצות במה שכונה מבצע ברברוסה. הכוחות הגרמנים כבשו גם את ווהלין והחלו לטבוח ביהודים ובפולנים הקתולים תושבי האזור. בטבח השתתפו באופן פעיל גם כוחות הגרילה של "צבא המורדים האוקראיני", שהיה ארגון של לאומנים אוקראינים שהוקם בווהלין ב-14 באוקטובר 1942.
בין השנים 1942 ו-1944 הושמדו כל הקהילות היהודיות בווהלין בידי גרמנים נאצים ולאומנים אוקראינים. גם הפולנים הקתולים באזור היו נתונים לרדיפות ולמעשי טבח. עם תום השואה ומלחמת העולם השנייה כמעט שלא נותרו יהודים בווהלין - רובם נרצחו, והמיעוט ששרד ברח אל מחוץ לאזורי השליטה של גרמניה הנאצית, ולא שב לאזור לאחר המלחמה. לזכר קהילות אלו הוקם "היכל יהדות ווהלין" בגבעתיים.
עם תום מלחמת העולם השנייה שורטטו מחדש גבולותיה של פולין. ווהלין סופחה כולה לאוקראינה והפכה לחלק מברית המועצות. ב-1945 פונו רוב תושביה הפולנים אל החלקים שנותרו בידי הרפובליקה הפולנית (שהפכה לחלק מ"הגוש המזרחי"). היהודים הספורים שנותרו באזור פונו יחד עם התושבים הפולנים. עם התפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991 הפכה ווהלין לחלק מהרפובליקה האוקראינית העצמאית.
צמצם חלוןתולדות מפעל ההתיישבות
תולדות מפעל ההתיישבות החקלאית היהודית בערבות אוקראינה
מפעל ההתיישבות היהודית בערבות אוקראינה החל בראשית המאה התשע-עשרה אולם הרקע ההיסטורי למפעל זה נעוץ בשלהי המאה השמונה-עשרה. בתקופה זו הגיעה מצוקת היהודים בחבלים המזרחיים של פולין ורוסיה הלבנה לשיאים שלא נודעו קודם לכן. באותה תקופה היו מרביתם שלתושבי האזורים האלה איכרים אשר נוצלו על ידי האצילים בעלי האחוזות. ניסיונותיהם הכושלים של הרשויות לפתור את מצוקת האיכרים במחוזותיהם הביאו לגלי שנאה כלפי היהודים.
מספר היהודים במחוזות פולין ורוסיה הלבנה היה כמיליון. רובם עסקו בתיווך, גביית מיסים ובמכירת יין כחוכרים של בתי מזיגה. נוח היה להם לאיכרים לראות ביהודים את מקור צרותיהם ונוח היה להם לשלטונות להציג את היהודים כמקור הזעם של ההמונים.
בשנת 1768 הוחלט בבית המחוקקים הפולני לאסור על היהודים לעסוק בשורה של מקצועות, ובהם מסחר ביין והחזקת בתי מזיגה. החלטה זו הביאה לגל של פשיטות רגל בקרב הסוחרים ולראשונה השלטונות החלו לגלות עניין במצוקתם של היהודים. אז לראשונה עלה הרעיון לישב את היהודים על אדמה חקלאית. יוזף השני, קיסר אוסטריה, החמיר את הצו האוסר על היהודים באזור גליציה לחכור בתי מזיגה, אך התיר להם לחכור אדמות ולהתיישב בהן.
אולם בינתיים חלו חלוקות פולין בין שכנותיה ועיקר הבעיה היהודית נדדה ביחד עם השטחים שנכבשו לתחומי האימפריה הרוסית. בשנת 1795, עם חלוקת פולין השנייה והשלישית, עברו מחוזות וילנה וגרודנה, ווהלין, פודוליה וגליל מינסק לרשות רוסיה, ובעיית היהודים ובכלל זה הרעיונות ליישובם, הפכו להיות עניינה של הממלכה-הצארית.
באותה תקופה החלו היהודים עצמם להצטרף לתכניות לפתרון בעיית היהודים ועמדו להם כמה מנהיגים בעלי חזון. הבולט שבהם היה נטע נוטקין משקלוב. בשנת 1804 הוצאו צווים נוספים שנועדו לגרש את היהודים מן המקצועות "הלא פרודוקטיביים" ובשנת 1807 השלימו את הצווים האלו ההוראות לאפשר ליהודים להתיישב ולהפוך לעובדי אדמה, באדמות הנמצאות ב"תחום המושב" – בדרום אוקראינה.
הדמות המרכזית במימוש רעיונות יישוב היהודים היה נטע נוטקין, אשר בצד עושרו ועוצמת חזונו היו לו מהלכים אצל השלטונות בעיר הבירה פטרבורג.
את פעילותו של נטע נוטקין המשיך נחום פינקלשטיין. התנועה ליישוב היהודים קיבלה תאוצה ופינקלשטיין השיג אישור להתיישבות יהודית על שטח של 6,600 דיסיאטין (כ- 66,000 דונם) בפלך חרסון בעבר השמאלי של נהר אינגוליץ. פקידי הממשל לא הזדרזו להכין את התנאים להתיישבות היהודית, אולם מגורשי הערים והכפרים, אשר נדדו ממקום למקום ללא מזון וללא קורת גג לראשם, היו מוכנים עתה להתיישב בכל תנאי.
בשנת 1806 סיכמו נציגי השלטונות את התנאים להתיישבות היהודים. הובטח למתיישבים סכום ראשוני של 300 רובל לשנה הראשונה עבור בנין בית, מזון, רכישת שוורים, כלי עבודה וזרעים. רשלנותם של אנשי הממשל וחוסר מעש של הפקידים המקומיים הביאו לכך ששום דבר לא נעשה. אולם מצוקת היהודים גברה באותן שנים ועשרות משפחות יצאו לדרכן לאזור ההתיישבות, בתנאים לא תנאים ומבלי לדעת מה ילד יום. חרף כל הקשיים הוקמו ב1808- שמונה מושבות ראשונות ובהן 800 משפחות.
המצוקה וחסרון התנאים בצירוף לחוסר כל ניסיון חקלאי של המתיישבים, הביאו את המפעל אל סף כליון. המושבות הראשונות: שדה מנוחה, רומנובקה, ישראליבקה ונהר טוב הצליחו לשרוד את התקופה הראשונה, אולם מאות משפחות שיצאו בדרכן דרומה, נזנחו על ידי השלטונות ואין יודע מה עלה בגורלן. המצב מתואר בבהירות במכתב שנשלח על ידי איכרי שדה מנוחה: "...כתוצאה מהמים וחילוף האקלים, מחזור במזון ומחלות, מתו אצלנו במשך שלוש שנים כ- 200 נפש. מהם לא רק קשישים ותינוקות, אלא משפחות שלמות. הננו כיום 166 משפחות, ובינינו יתומים חסרי-לבוש ומזון, ואלמנות ללא כל תמיכה. כולנו עניים ואומללים..."
ואכרי נהר טוב כתבו: "... כתוצאה מחילוף האקלים והמים, אף החצי מאתנו אין בכוחם לעבד את האדמה".
השלטונות מצידם האשימו את המתיישבים באזלת יד ובשנת- 1810 הוחלט על הפסקת מפעל ההתיישבות.
חרף כל התלאות הצליחו המושבות לשרוד ובשנת 1822 מצבן של חלק מן המשפחות השתפר, הם החלו להתרגל לעבודת האדמה, וגל נוסף של מתיישבים הגיע מהצפון. בשנים 1822-3 יצאו בדרכן לפלך חרסון 1780 משפחות אולם רק 1016 הגיעו והשאר חזרו או שאבדו בדרכם.
גם הבצורת לא אחרה לבו, גם שחיתות פקידי הממשל פגעה במתיישבים, אולם מול אלה עמדו הצלחות ראשונות וכן מצוקה הולכת וגוברת של היהודים בביילורוסיה. בשנות השלושים והשבעים הגיעו 2200 משפחות ממוהילב, מויטבסק, ממינסק, ומפלודן. הפעם היו כמה פקידי ממשל שהמצב נגע לליבם והוכנו תנאים מינימאליים למתיישבים. גם כמה מנהיגים משלהם עמדו להם ליהודים באותה תקופה. הבולט שבהם היה הסופר ואיש הרוח ר' יצחק בר לוינסון (ריב"ל) שלמרות מחלתו הממושכת עודד את הפונים להתיישבות וייצג אותם אצל השלטונות.
בשנת 1858 השתולל ארבה בדרום אוקראינה וכילה את היבול. בשנת 1859 הייתה בצורת קשה. בדו"ח שהגיש אז שליח השלטונות רודניצקי, הוא מדווח כי שליש מן המושבות מתבססות ופורחות והאחרות פחות: "מראה המושבות שדה מנוחה הגדולה, שדה מנוחה הקטנה, בברובי קוט, נובי ברסלב ונובו קובנה נאה יותר מאשר הכפרים הרוסיים בסביבה וסביב בתי האכרים מצאתי גינות נוי ועצים, ואילו במושבות איזראליבקה, נובופולטבקה ולבוב הרושם הוא עגום, השדות מעוררים צחוק בעבודתם הרשלנית".
הפרעות שפרצו בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה לא פסחו גם על המושבות. רק בראשית המאה העשרים חל מפנה. חברת יק"א נכנסה לתמונה, שלחה אגרונומים, מכונות חדישות וידע חקלאי מודרני. יק"א גם מימנה הלוואות נוחות לחקלאים ובנוסף לכך השלטונות חילקו אדמות נוספות לחקלאים ובתוכם ליהודי המושבות. גם המהפכה הרוסית היטיבה עם המושבות. הם נחשבו ל"פרודוקטיביים" וזכו לקרקע שהופקעה מידי בעלי האחוזות וחולקה לאיכרים. אז החלה התעוררות לכיוון של עליה לארץ-ישראל. רבים הצטרפו לחלוץ ועלו ארצה, ומצד שני רבים פנו אז לחקלאות ומילאו את המשקים הריקים במושבות. התקופה שעד מלחמת העולם השנייה הייתה תקופת שגשוג. מספר החקלאים היהודים באוקראינה הגיע ל255,400- נפש על פי מפקד שנערך ב- 1931.
באמצע ספטמבר 1941 הגיעו צבאות גרמניה לאוקראינה. בתחילה לא חשבו הכובשים שישנם חקלאים יהודים, אולם משגילו זאת ריכזו את אנשי המושבות בוואדיות שבסביבות המושבות ורצחו את כולם.
כך עלה הכורת על ציבור עובדי האדמה. ישובי איכרים עמלים שהתקיימו מאה ושלושים שנה וזכו להערכתם של כל חקלאי הסביבה בגלל אופיים והישגיהם – נשמדו באחת. נכרת עץ של תרבות יהודית ייחודית שהקדימה את הרצל וא.ד. גורדון בשמונים שנה ברעיונות של יצרנות, אוטונומיה תרבותית וכלכלית.